את הפוסט האחרון שלי סיימתי במשפט קצר על זה ששון פן הולך להפיק ולככב בסרט על חייו של הגולש האגדי דוריאן פסקוביץ'. צירוף מקרים או יד הגורל, היום צפיתי בסרט "מילק" שהוא מככב בו. כן, אני יודעת שנזכרתי קצת מאוחר, שהסרט יצא כבר ב-2008 ונאמר עליו כבר מספיק (בכל זאת, 2 פרסי אוסקר). אבל בכל זאת, היתרון (היחיד, ככל הנראה) בעובדה שאין לבלוג הזה מי-יודע-מה קוראים, הוא שאני יכולה לכתוב מה שבראש שלי ולמי אכפת אם כבר כתבו על הנושא לפני ובטח גם בצורה הרבה יותר מוצלחת.
לענייננו. הסרט מדהים בכל מובן. קצת מעצבן שהמילה "מדהים" הוזלה עד לרמה שאנשים משתמשים בה כדי לתאר יוגורט או את הפרק האחרון של האח הגדול, אבל בחיי שאני משתדלת להשתמש בה רק לדברים שראויים לה, ומילק הוא באמת סרט מדהים. בכיתי, צחקתי, התרגשתי ובעיקר התמלאתי בהשראה. מאיפה להתחיל?
אתם לא צריכים אותי בשביל לספר לכם על מה הסרט, הרי בשביל מה הקב"ה ברא את גוגל, אבל אם אתם כבר פה אני אגיד ככה במשפט שהסרט מגולל את סיפורו של הארווי מילק, פוליטיקאי אמריקאי שהיה ההומו המוצהר הראשון שנבחר למשרה ציבורית בארה"ב. אבל הסיפור של הסרט הוא הרבה מעבר לסיפורו הפרטי של מילק. הוא סיפור על כל תנועת הגייז בארה"ב, הוא סיפור על מאבקים חברתיים באשר הם, הוא סיפור על חזון. הארווי מילק יכל להישאר הומו אומלל בארון למשך שארית חייו, להיות סוכן ביטוח משועמם בניו יורק, אבל הוא בחר אחרת. הוא בחר לשנות את המציאות בשבילו ובשביל אחרים. הסרט מתחיל כשמילק, אז עוד אפרורי, ממורמר ובארון, חוגג (או יותר נכון מציין) את יום הולדתו ה-40. הוא אומר "אני בן 40 ולא עשיתי שום דבר משמעותי בחיים. אני חייב שינוי". והמחשבה שהוא אכן יצר את השינוי בעצמו, עבר לסאן פרנסיסקו וחיי את החיים שהוא תמיד חלם עליהם וכל זה רק בגיל 40, עושה לי טוב. אני בכלל עוד לא מדברת על כל הדברים הסופר משמעותיים שמילק עשה למען זכויות הגייז, אלא על הדברים המשמעותיים שהוא עשה למען עצמו. עושה לי טוב לחשוב על זה שזה אף פעם לא מאוחר לבנאדם לברוא את עצמו מחדש, ליצור לעצמו את המציאות שהוא היה רוצה, להיות מאושר.
אחד הסרטים האהובים עליי ביותר, שראיתי כבר איזה 10 פעמים, הוא Into The Wild, שביים שון פן. על הסרט הזה אני אחפור כבר בהזדמנות אחרת, אבל הנקודה היא ששון פן כל כך מוכשר שאפילו הפלוצים שלו שווים אוסקר. ההופעה שלו בסרט הזה מושלמת. "מושלם" היא עוד מילה שאני לא מפזרת בכזאת נדיבות. כשמשחקים הומו, נורא קל ליפול לקלישאה הסופר מוחצנת ומאנפפת. אבל שון פן, בכישרון של רב אומן, יצר דמות של הומו ללא ספק מוחצן אבל לא מגוחך. כל כך הרבה כריזמה יש בדמות הזאת, שכשהוא עומד עם מגפון ואומר "אני הארווי מילק ובאתי לגייס אתכם" בער בי, שמה הקשר ביני לבין גייז אקטיביסטים בסן פרנסיסקו של שנות ה70, רצון עז להצביע ולהפגין ולהבעיר אש ברחובות ולעשות כל מה שהוא רק יגיד לי.
בסרט משחק גם אמיל הירש, ששון פן ליהק אותו לתפקיד הראשי בInto The Wild שהזכרתי קודם. גם הוא שחקן מוכשר לאללה שעד עכשיו עשה בחירות מעולות - מילק, אינטו דה ווילד, טייקינג וודסטוק (אני אבליג לו הפעם על התפקיד בסרט המפגר "איזה מין שכנה", אבל שזה לא יקרה שוב, אה אמיל?).
ואיך אני יכולה שלא לדבר על ג'יימס פרנקו, שמשחק את החבר של הרווי מילק. כשמו כן הוא - פאקינג ג'יימס דין (לא סתם התפקיד הראשון שלו לא פחות ולא יותר מדמותו של ג'יימס דין עליו השלום). אחח ג'יימס, אני מאוהבת בך כל כך. אני מאוהבת בך כל כך שכאב לי לראות אותך משחק הומו. אני מאוהבת בך כל כך שאפילו שאני מסוגלת לדבר שעות על כמה ששפמים זה דבר דוחה, שיניתי את דעתי כשראיתי אותך משופם בסרט הזה. אני מאוהבת בך כל כך שאם השמועות נכונות ובאמת הולכים להפיק סרט שמבוסס על חייו של ג'ף באקלי ואתה באמת הולך לככב בו, אני מפחדת לראות את הסרט הזה בגלל הסכנה שהלב שלי יתפחלץ לגמרי מרוב אהבה.
עכשיו אחרי שביליתם כמה דקות טובות בהזלת ריר על התמונה של ג'יימס פרנקו (או שזאת הייתי רק אני?), אפשר להתפנות לדבר על כמה שעצוב ועלוב שמצבם של הגייז לא השתפר בטירוף מאז ימיו של הארווי מילק ז"ל. אז נכון שהמצב היום טוב מאי פעם, אבל אם אתם שואלים אותי זה פאקינג לא מספיק. אני מקווה שיום אחד אנשים ייסתכלו אחורה ויחשבו על זה שזוגות הומולסביים לא יכולים להתחתן כמו שאנחנו מסתכלים על זה שפעם שחורים לא יכלו להצביע. אז בעיניי המצב מחורבן כי ברוב המקומות נישואי גייז הם מחוץ לחוק, דוסים דוקרים במצעד הגאווה בירושלים ורוצחים נערים ונערות בברנוער בתל אביב. שליש מהמתאבדים מתחת לגיל 18 בארה"ב הם גייז, נתון מזעזע בהתחשב בעובדה שהם מהווים כ-10 אחוז מהאוכלוסייה. זאת אומרת שאם נער הומו, הסיכוי שלו להתאבד הוא פי 300 יותר גדול מאשר של נער סטרייט.
לפני חודש מורה בתיכון במישיגן הושעה בגלל שהעז להוציא מכיתתו תלמיד שהעיר הערות הומופוביות. תלמיד באותו תיכון בשם גרהאם טיילור, בן 14 והומו מוצהר, נשא בבית ספר נאום חוצב להבות ובו הגן על אותו מורה. הנאום שלו היה כל כך מרשים ומעורר השראה שדיברו עליו בכל מהדורות החדשות בארה"ב והוא אפילו הוזמן להתראיין בתוכנית של אלן דג'נרס כפרה עלייה. זה הנאום:
ולסיום, משפט של הארווי מילק מהסרט. לא מדבר על הומואים או על סטרייטים, סתם משפט יפה על אהבה.
לענייננו. הסרט מדהים בכל מובן. קצת מעצבן שהמילה "מדהים" הוזלה עד לרמה שאנשים משתמשים בה כדי לתאר יוגורט או את הפרק האחרון של האח הגדול, אבל בחיי שאני משתדלת להשתמש בה רק לדברים שראויים לה, ומילק הוא באמת סרט מדהים. בכיתי, צחקתי, התרגשתי ובעיקר התמלאתי בהשראה. מאיפה להתחיל?
אתם לא צריכים אותי בשביל לספר לכם על מה הסרט, הרי בשביל מה הקב"ה ברא את גוגל, אבל אם אתם כבר פה אני אגיד ככה במשפט שהסרט מגולל את סיפורו של הארווי מילק, פוליטיקאי אמריקאי שהיה ההומו המוצהר הראשון שנבחר למשרה ציבורית בארה"ב. אבל הסיפור של הסרט הוא הרבה מעבר לסיפורו הפרטי של מילק. הוא סיפור על כל תנועת הגייז בארה"ב, הוא סיפור על מאבקים חברתיים באשר הם, הוא סיפור על חזון. הארווי מילק יכל להישאר הומו אומלל בארון למשך שארית חייו, להיות סוכן ביטוח משועמם בניו יורק, אבל הוא בחר אחרת. הוא בחר לשנות את המציאות בשבילו ובשביל אחרים. הסרט מתחיל כשמילק, אז עוד אפרורי, ממורמר ובארון, חוגג (או יותר נכון מציין) את יום הולדתו ה-40. הוא אומר "אני בן 40 ולא עשיתי שום דבר משמעותי בחיים. אני חייב שינוי". והמחשבה שהוא אכן יצר את השינוי בעצמו, עבר לסאן פרנסיסקו וחיי את החיים שהוא תמיד חלם עליהם וכל זה רק בגיל 40, עושה לי טוב. אני בכלל עוד לא מדברת על כל הדברים הסופר משמעותיים שמילק עשה למען זכויות הגייז, אלא על הדברים המשמעותיים שהוא עשה למען עצמו. עושה לי טוב לחשוב על זה שזה אף פעם לא מאוחר לבנאדם לברוא את עצמו מחדש, ליצור לעצמו את המציאות שהוא היה רוצה, להיות מאושר.
בסרט משחק גם אמיל הירש, ששון פן ליהק אותו לתפקיד הראשי בInto The Wild שהזכרתי קודם. גם הוא שחקן מוכשר לאללה שעד עכשיו עשה בחירות מעולות - מילק, אינטו דה ווילד, טייקינג וודסטוק (אני אבליג לו הפעם על התפקיד בסרט המפגר "איזה מין שכנה", אבל שזה לא יקרה שוב, אה אמיל?).
ואיך אני יכולה שלא לדבר על ג'יימס פרנקו, שמשחק את החבר של הרווי מילק. כשמו כן הוא - פאקינג ג'יימס דין (לא סתם התפקיד הראשון שלו לא פחות ולא יותר מדמותו של ג'יימס דין עליו השלום). אחח ג'יימס, אני מאוהבת בך כל כך. אני מאוהבת בך כל כך שכאב לי לראות אותך משחק הומו. אני מאוהבת בך כל כך שאפילו שאני מסוגלת לדבר שעות על כמה ששפמים זה דבר דוחה, שיניתי את דעתי כשראיתי אותך משופם בסרט הזה. אני מאוהבת בך כל כך שאם השמועות נכונות ובאמת הולכים להפיק סרט שמבוסס על חייו של ג'ף באקלי ואתה באמת הולך לככב בו, אני מפחדת לראות את הסרט הזה בגלל הסכנה שהלב שלי יתפחלץ לגמרי מרוב אהבה.
עכשיו אחרי שביליתם כמה דקות טובות בהזלת ריר על התמונה של ג'יימס פרנקו (או שזאת הייתי רק אני?), אפשר להתפנות לדבר על כמה שעצוב ועלוב שמצבם של הגייז לא השתפר בטירוף מאז ימיו של הארווי מילק ז"ל. אז נכון שהמצב היום טוב מאי פעם, אבל אם אתם שואלים אותי זה פאקינג לא מספיק. אני מקווה שיום אחד אנשים ייסתכלו אחורה ויחשבו על זה שזוגות הומולסביים לא יכולים להתחתן כמו שאנחנו מסתכלים על זה שפעם שחורים לא יכלו להצביע. אז בעיניי המצב מחורבן כי ברוב המקומות נישואי גייז הם מחוץ לחוק, דוסים דוקרים במצעד הגאווה בירושלים ורוצחים נערים ונערות בברנוער בתל אביב. שליש מהמתאבדים מתחת לגיל 18 בארה"ב הם גייז, נתון מזעזע בהתחשב בעובדה שהם מהווים כ-10 אחוז מהאוכלוסייה. זאת אומרת שאם נער הומו, הסיכוי שלו להתאבד הוא פי 300 יותר גדול מאשר של נער סטרייט.
לפני חודש מורה בתיכון במישיגן הושעה בגלל שהעז להוציא מכיתתו תלמיד שהעיר הערות הומופוביות. תלמיד באותו תיכון בשם גרהאם טיילור, בן 14 והומו מוצהר, נשא בבית ספר נאום חוצב להבות ובו הגן על אותו מורה. הנאום שלו היה כל כך מרשים ומעורר השראה שדיברו עליו בכל מהדורות החדשות בארה"ב והוא אפילו הוזמן להתראיין בתוכנית של אלן דג'נרס כפרה עלייה. זה הנאום:
ולסיום, משפט של הארווי מילק מהסרט. לא מדבר על הומואים או על סטרייטים, סתם משפט יפה על אהבה.
You're going to meet the most extraordinary men, the sexiest, brightest, funniest men, and you're going to fall in love with so many of them, and you won't know until the end of your life who your greatest friends were or your greatest love was.
