בימים האחרונים בא לי מאוד להיות דוב. כל הגשם והקור הזה עושים לי חשק להיכנס מתחת לשמיכה, לשים שעון מעורר לאפריל ולהיכנס לתרדמת חורף עמוקה. בירור קצר העלה שנכון להיום המדע עוד לא מציע פרוצדורה שתהפוך אותי לדוב, אז אני נאלצת להישאר ערה. ואם אני כבר ערה, אז כדאי שאני אעשה כיף. ואם אני כבר עושה כיף, כדאי שאני אספר על זה לכולם. ובשביל זה יש לי בלוג. אז קבלו המלצות לכמה דברים שבעזרת השם יעשו גם לכם כיף ויעזרו לכם לעבור את החורף בשלום:
בר הטיפה
לאחרונה זה נראה שכל מקום מנסה למתג את עצמו, לכל פיצוצייה שכוחת אל יש לוגו שנון, כל באסטת עגבניות בשוק פותחת לעצמה עמוד בפייסבוק, הכל מלא בגימיקים מטופשים. חבר שלי הפילוסוף הנרי דייויד ת'ורו, אמר לי פעם - "גילי, מאמי, SIMPLIFY". בר "הטיפה" נמצא ממש ליד שוק מחנה יהודה, והוא פשוט מקום נעים ונטול פוזה שלא מתיימר להיות שומדבר מעבר לבר קטן, כיפי ונחמד. מה עוד אפשר לבקש בערב קר וגשום מאשר להתחמם במקום מגניב עם אנשים שאוהבים?
מסיבות בימי שני בשוק
גם אם לבלות במסיבה באמצע השוק נשמע לכם כמו הדבר האחרון שמתאים לעשות כשיורד גשם וקר, תעשו לעצמכם טובה ותגיעו. כל יום שני בערב החבר'ה הטובים של בית הקפה "ה5 במאי" שבשוק מרימים מסיבה - מוזיקה חיה, המון אנשים טובים שממלאים את הרחוב, ימבה אלכוהול ויש גם גרגירי חומוס טעימים לנשנש ליד הבירה. יש גגון שמגן מהגשם ובאשר לקור - אחרי כמה דקות של ריקודים וצפיפות העזתי אפילו להוריד את המעיל (תופעה נדירה בהחלט).
קליפורנקיישן
לא יודעת למה, אני לא ממש רואה הרבה טלוויזיה ולא יצא לי לראות את כל הסדרות האלה שכולם מדברים עליהם בכל מקום - מד מן, גלי, איך פגשתי את אמא וכו'. בכלל לא ידעתי על קיומה של הסדרה קליפורנקיישן עד שכמה אנשים בהזדמנויות שונות אמרו לי שאני דומה לשחקנית בסדרה. כמובן שהסתקרנתי והזמנתי את הפרק הראשון של הסדרה בויאודי, בתקווה לא להתאכזב מאיך שהבחורה נראית. לא רק שממש ממש לא התאכזבתי מאיך שהיא נראית (ואם אני דומה לה אפילו בקצת אשריי), גם מהסדרה לא התאכזבתי. זאת סדרה כיפית, לא כבדה מדיי, עם הומור שנון ודמויות אמינות ומעוררות הזדהות.
ברבור שחור
ברגיל סרט על בלרינות לא היה מעניין אותי יותר מדיי, אבל זה לא סתם עוד סרט - זה סרט של הבמאי הגאון דארן ארונופסקי, ככה שמראש הנחתי שהסרט יהיה הרבה יותר מסתם עוד סרט מחול. כל הבלט היפה הזה הוא רק רקע למהות האמיתית שהיא התהליך הנפשי של הגיבורה שהולכת ומאבדת אחיזה במציאות ונותנת לחיה הפנימית להשתלט עליה. לא קל לעשות סרט שעיקר ההתרחשות שלו היא בתוך הראש של הדמות, אבל ארנופסקי מצליח במשימה ובגדול וגורם גם לצופים לאבד את שפיותם זמנית (בקטע טוב, כן?). יחד עם הבימוי המדויק, המשחק המצמרר (האוסקר לפורטמן!), העריכה, המוזיקה, הצילום... הכל יוצר חוויה שלא כדאי לפספס. אחרי שנגמר הסרט היו כמה דקות ארוכות שהאנשים באולם עוד לא קמו ממושביהם, פשוט ישבו ושתקו לרגע כדי להירגע אחרי הצפייה המטלטלת נפשית. ואם זה לא עושה לכם חשק ללכת לראות, אני לא יודעת מה כן.
הבלוג של קרן טגר
איזה כיף היה לי להתגלגל לבלוג של קרן טגר. הרגשתי כמו שבטח קולמובוס הרגיש כשהוא גילה את אמריקה (בעצם, אל תתפסו אותי במילה על זה. יכול להיות שבדיוק באותו יום הוא רב עם החברה שלו, או סבל מכאב גרון או סתם היה לו יום שיער רע, והוא לא הרגיש כלכך טוב). לעניינו - קרן טגר היא אחת המאיירות המוכשרות ביותר שיצא לי לראות, האיורים שלה יפהפיים, מלאי הומור ושובי לב. היא מאיירת לעיתונים (גלריה של הארץ, שערים לעכבר העיר), מאיירת ספרי ילדים, והאיורים שלה מופיעים אפילו במגזין האמריקאי הסופר מגניב NYLON. חוץ מכל זה, היא גם מנהלת את הבלוג DRAWING DIARY שכשמו כן הוא - יומן אישי יומי מאויר שמשלב טקסטים קצרים ומתוקים עם איורים קטנים ומתוקים. לא יודעת מה איתכם אבל אני יכולה להעביר שעות של הנאה בלהסתכל על זה.
הוידיאו הזה
אב וביתו החמודיזת על בביצוע מקסים לשיר המקסים כשלעצמו Home של אדוארד שרפ אנד דה מגנטיק זירוס. אם הקור הקפיא לכם את הלב, הוידיאו הזה ימיס אותו בוודאות:
המלצה אישית במיוחד
ולסיום, משהו בנימה קצת יותר אישית. אין דבר שנותן הרגשה טובה יותר מאשר לתת לאחרים באהבה. במיוחד בחורף, הניכור בין האנשים גובר וחלקנו שכחנו את כוחה של נתינה. בגלל שאני כלכך רוצה להיאבק בניכור שבחברה המערבית המודרנית, ושכלכך חשוב לי שתרגישו טוב, אני מציעה לכם לעשות מעשה טוב ולעזור לאלו מבינינו שאין להם. לדוגמא, אני. לי אין 734 ש"ח לנעליים מושלמות האלו. אני פונה אל הלב שלכם.
בר הטיפה
לאחרונה זה נראה שכל מקום מנסה למתג את עצמו, לכל פיצוצייה שכוחת אל יש לוגו שנון, כל באסטת עגבניות בשוק פותחת לעצמה עמוד בפייסבוק, הכל מלא בגימיקים מטופשים. חבר שלי הפילוסוף הנרי דייויד ת'ורו, אמר לי פעם - "גילי, מאמי, SIMPLIFY". בר "הטיפה" נמצא ממש ליד שוק מחנה יהודה, והוא פשוט מקום נעים ונטול פוזה שלא מתיימר להיות שומדבר מעבר לבר קטן, כיפי ונחמד. מה עוד אפשר לבקש בערב קר וגשום מאשר להתחמם במקום מגניב עם אנשים שאוהבים?
מסיבות בימי שני בשוק
גם אם לבלות במסיבה באמצע השוק נשמע לכם כמו הדבר האחרון שמתאים לעשות כשיורד גשם וקר, תעשו לעצמכם טובה ותגיעו. כל יום שני בערב החבר'ה הטובים של בית הקפה "ה5 במאי" שבשוק מרימים מסיבה - מוזיקה חיה, המון אנשים טובים שממלאים את הרחוב, ימבה אלכוהול ויש גם גרגירי חומוס טעימים לנשנש ליד הבירה. יש גגון שמגן מהגשם ובאשר לקור - אחרי כמה דקות של ריקודים וצפיפות העזתי אפילו להוריד את המעיל (תופעה נדירה בהחלט).
קליפורנקיישן
לא יודעת למה, אני לא ממש רואה הרבה טלוויזיה ולא יצא לי לראות את כל הסדרות האלה שכולם מדברים עליהם בכל מקום - מד מן, גלי, איך פגשתי את אמא וכו'. בכלל לא ידעתי על קיומה של הסדרה קליפורנקיישן עד שכמה אנשים בהזדמנויות שונות אמרו לי שאני דומה לשחקנית בסדרה. כמובן שהסתקרנתי והזמנתי את הפרק הראשון של הסדרה בויאודי, בתקווה לא להתאכזב מאיך שהבחורה נראית. לא רק שממש ממש לא התאכזבתי מאיך שהיא נראית (ואם אני דומה לה אפילו בקצת אשריי), גם מהסדרה לא התאכזבתי. זאת סדרה כיפית, לא כבדה מדיי, עם הומור שנון ודמויות אמינות ומעוררות הזדהות.
ברבור שחור
ברגיל סרט על בלרינות לא היה מעניין אותי יותר מדיי, אבל זה לא סתם עוד סרט - זה סרט של הבמאי הגאון דארן ארונופסקי, ככה שמראש הנחתי שהסרט יהיה הרבה יותר מסתם עוד סרט מחול. כל הבלט היפה הזה הוא רק רקע למהות האמיתית שהיא התהליך הנפשי של הגיבורה שהולכת ומאבדת אחיזה במציאות ונותנת לחיה הפנימית להשתלט עליה. לא קל לעשות סרט שעיקר ההתרחשות שלו היא בתוך הראש של הדמות, אבל ארנופסקי מצליח במשימה ובגדול וגורם גם לצופים לאבד את שפיותם זמנית (בקטע טוב, כן?). יחד עם הבימוי המדויק, המשחק המצמרר (האוסקר לפורטמן!), העריכה, המוזיקה, הצילום... הכל יוצר חוויה שלא כדאי לפספס. אחרי שנגמר הסרט היו כמה דקות ארוכות שהאנשים באולם עוד לא קמו ממושביהם, פשוט ישבו ושתקו לרגע כדי להירגע אחרי הצפייה המטלטלת נפשית. ואם זה לא עושה לכם חשק ללכת לראות, אני לא יודעת מה כן.
הבלוג של קרן טגר
איזה כיף היה לי להתגלגל לבלוג של קרן טגר. הרגשתי כמו שבטח קולמובוס הרגיש כשהוא גילה את אמריקה (בעצם, אל תתפסו אותי במילה על זה. יכול להיות שבדיוק באותו יום הוא רב עם החברה שלו, או סבל מכאב גרון או סתם היה לו יום שיער רע, והוא לא הרגיש כלכך טוב). לעניינו - קרן טגר היא אחת המאיירות המוכשרות ביותר שיצא לי לראות, האיורים שלה יפהפיים, מלאי הומור ושובי לב. היא מאיירת לעיתונים (גלריה של הארץ, שערים לעכבר העיר), מאיירת ספרי ילדים, והאיורים שלה מופיעים אפילו במגזין האמריקאי הסופר מגניב NYLON. חוץ מכל זה, היא גם מנהלת את הבלוג DRAWING DIARY שכשמו כן הוא - יומן אישי יומי מאויר שמשלב טקסטים קצרים ומתוקים עם איורים קטנים ומתוקים. לא יודעת מה איתכם אבל אני יכולה להעביר שעות של הנאה בלהסתכל על זה.
הוידיאו הזה
אב וביתו החמודיזת על בביצוע מקסים לשיר המקסים כשלעצמו Home של אדוארד שרפ אנד דה מגנטיק זירוס. אם הקור הקפיא לכם את הלב, הוידיאו הזה ימיס אותו בוודאות:
המלצה אישית במיוחד
ולסיום, משהו בנימה קצת יותר אישית. אין דבר שנותן הרגשה טובה יותר מאשר לתת לאחרים באהבה. במיוחד בחורף, הניכור בין האנשים גובר וחלקנו שכחנו את כוחה של נתינה. בגלל שאני כלכך רוצה להיאבק בניכור שבחברה המערבית המודרנית, ושכלכך חשוב לי שתרגישו טוב, אני מציעה לכם לעשות מעשה טוב ולעזור לאלו מבינינו שאין להם. לדוגמא, אני. לי אין 734 ש"ח לנעליים מושלמות האלו. אני פונה אל הלב שלכם.
