trying to make ends meet

התחלתי לעבוד. להגיד שאני לא נהנית יהיה אנדרסטייטמנט. למלצר זה לא נחמד כמו שחשבתי, 8 שעות על הרגליים בכאבים קשים, לחץ מטורף, עצבים מכל כיוון ובנוסף לכל אני גם צריכה להיות עם קוקו. לא רוצה לוותר לעצמי כי אני חייבת לחסוך כסף, הודו לא תשלם את עצמה. אני מנסה לשמור על גישה חיובית - להסתכל על הצדדים החיוביים (כסף), לשמור על פרופורציות (יש אנשים שקורעים את התחת הרבה יותר) ולהגיד תודה על מה שיש לי (לא לכולם יש רגליים). אז כרגע אני מלצרית ממורמרת, אבל הרי אני מציעה בזאת להתחלף עם האנשים הבאים, שיש להם עבודות קצת יותר נחשקות:

ליסה לינג
היא עובדת בשביל אופרה ווינפרי ונשיונל ג'אוגרפיק. במסגרת העבודה שלה היא נוסעת למקומות נידחים ומספרת את סיפוריהם הקשים לפעמים של מקומות רחוקים - מלחמות הסמים בקולומביה, שריפת כלות בהודו, אונסים קבוצתיים בקונגו וציד כרישים בקוסטה ריקה. היא עושה כסף מלחקור את העולם וגם יכולה ללכת לישון בהרגשה שהיא עושה עבודה חשובה.

דייויד גרופמן 
דייויד נבחר כדוגמה מייצגת לאדם שעובד במקצוע המגניב שנקרא "פרודקשן דיזיין", או בתרגום חופשי - מעצב הפקה. בכל סרט או הפקת טלוויזיה יש אחד כזה, שממונה על כל צוות הארט (תלבושות, תפאורה וכו') והוא בעל החזון הוויזואלי, החל מהדירה בה הדמות מתגוררת, כלה בדיסקים שזרוקים לה על הדשבורד באוטו ועד לצבע הציפורניים בכפות הרגליים שלה. המקצוע הזה הוא שילוב של 2 דברים שאני אוהבת - סיפורים טובים ואסתטיקה. ובחזרה לדייויד גרופמן - הוא עיצב בכשרון רב את הסטים של סרטים כמו "לקחת את וודסטוק", "שוקולד" ו"דייט נייט". בקרוב הוא ישתף פעולה שוב עם אנג לי בסרט שמבוסס על הספר "חיי פיי".

טינה פיי
וויקיפדיה מגדירה את טינה כשחקנית, קומיקאית, כותבת ומפיקה. אני מגדירה אותה כמישהי שעשתה קריירה מחוש ההומור המשובח שלה. היא התחילה בסאטרדיי נייט לייב, כתבה את הסרטים "ילדות רעות" ו"דייט נייט", יצרה וכיכבה בתוכנית המשובחת "30 רוק", ועשתה עוד מלא דברים שבלוגי צר מלהכיל. אני מניחה שהיא גם מרוויחה מספיק כסף בשביל לקנות ארון את כל הפרסים שהיא זכתה בהם - 7 פרסי אמי, 3 גלובוס הזהב, 4 פרסי גילדת שחקני המסך, וב2008 נבחרי ע"י אסוסייטד פרס (סוכנות הידיעות הגדולה בעולם) לדמות בעלת ההשפעה הגדולה ביותר על התרבות והבידור.

בן סאותה'ול
בן סאותה'ול הבריטי עובד ב"בסט ג'וב אין דה וורלד". כןכן, זה השם הרשמי של העבודה שלו, בה הוא זכה אחרי שלשכת התיירות האוסטרלית בחרה בו מתוך מאות מועמדים לרחבי העולם. תפקידו לשמור על אי קסום בגרייט ברייר ריף שבאוסטרליה, להנות מהחיים, לצלם ולספר על כל הכיף שהוא עושה בבלוג שלו. כאילו שזה לא מספיק, המשכורת על 6 חודשי "עבודה" הייתה 120,000 דולר. חכו רגע, אני אנגב את הקנאה שנזלה לי מהאזניים כרגע ואמשיך.

דאג פרי
באחד מהפוסטים כתבתי על הגולש דוריאן פסקוביץ'. יש סרט דוקומנטרי מצויין עליו, על סיפור חייו ועל משפחתו. דאג פרי הוא הבמאי של הסרט הזה. הוא עושה סרטים דוקומנטריים שמתמקדים בדרך כלל בתת תרבויות מעניינות - "סורפווייז" היה כאמור על משפחת גולשים, וחוצמזה הוא גם עשה סרט על מוזיקת הגראנג' מסיאטל, על נהגי משאיות, על תרבות הגראפיטי, על תרבות הדיג'ייז וסרטו האחרון "ארט אנד קופי" עוסק בפרסום ויצירתיות. במקרה גלישה, מוזיקה, מסיבות, אומנות רחוב ופרסום הם נושאים שמעניינים גם אותי (טוב, גם נהגי משאיות), ובאמת חבל שהוא לא שכר אותי לעבוד כתחקירנית באחד מהסרטים האלה שלו. מקווה מאוד שזה לא יקרה שוב.



הייתי יכולה להמשיך ולהמשיך, אבל יש משמרת מחר בבוקר.

וודי גאת'רי

אחרי הגולש האגדי דוק פסקוביץ' והפעיל למען זכויות הגייז הארווי מילק, הגיע הזמן להקדיש פוסט בבלוג לאישיות מעוררת השראה נוספת - והפעם זוכה לכבוד וודי גאת'רי  - משורר וזמר פולק אמריקאי שחי בין 1912-1967.

יש לי יחס אמביוולנטי לתרבות האמריקאית. מצד אחד, המחשבה על ארה"ב מעלה בי אסוציאציות שלא בדיוק מלהיבות אותי: מקדולנדס, תאגידים, קפיטליזם, רדנקס, ערוץ E (אז מה אם אני צופה בו כל הזמן!), סרטים עתירי תקציב ועלובי עלילה. ומצד שני, אני מוקסמת לחלוטין מכל מה שקשור לבוב דילן, ג'וני קאש, ג'ק קרואק, ביטניקים, היפים, וודסטוק, מסעות טרמפים מחוף לחוף. ומר גאת'רי שייך ללא ספק לקבוצה השנייה -  שאפשר אולי לקרוא לה בגדול תרבות הנגד האמריקאית.
 
את וודי גאת'רי הכרתי דרך חבר משותף שלנו, בוב דילן. שמו הוזכר לא מעט בסרט המוזר על חייו של בוב דילן, "אני לא שם", אבל הבנתי על מי בדיוק מדובר רק כשקראתי את האוטוביוגרפיה (המרתקת) של דילן - "כרוניקות". וודי היה האליל הבלתי מעורער של בוב, שגם כתב עליו כמה שירים. ב"כרוניקות" וודי גאת'רי מוזכר מלא פעמים, קבלו ציטוט לדוגמה:

"My life had never been the same since I’d first heard Woody on a record player in Minneapolis a few years earlier. When I first heard him it was like a million megaton bomb had dropped."

אחרי כל השנים של החברות העמוקה שלי ושל דילן, הרגשתי שאני חייבת לברר מי זה הגאת'רי הזה, ככה כמחווה של רצון טוב. וזה מה שגיליתי: וודי גאת'רי הוא חתיכת אגדה, מוזיקאי אדיר שהקדים את זמנו בכל מובן ומי שפחות או יותר המציא את כל העניין של שירי מחאה. הוא חי בטקסס עד 1935, שנה חסרת מזל שבה החל השפל הכלכלי הגדול שנגרם בעקבות סופת אבק גדולה והרסנית במישורים הגדולים של ארה"ב. מיליונים איבדו את ביתם ונאלצו לנדוד ולחפש את מזלם ופרנסתם במקומות אחרים, וביניהם גם וודי שלנו. ללא ספק תקופת השפל הכלכלי לא הייתה סופר כיפית לאנשים שחוו אותה, אבל לדעתי היה שווה ולו רק בשביל וודי ובשביל התמונות המצוינות שדורותיאה לאנג צילמה באותה תקופה:

אז הוא השאיר את משפחתו בטקסס והתחיל להתגלגל את כל הדרך לקליפורניה - הלך ברגל, התגנב לרכבות משא, תפס טרמפים. כל הדרך הוא היה עם הגיטרה שלו, עליה הכיתוב המפורסם "This Machine Kills Facsits", הופיע והקליט שירים רבים, רובם שירי מחאה ומאבק. הוא נאבק באמצעות שיריו למען כל הדברים הנכונים - זכויות עובדים, ביטול ההפרדה הגזעית, בעד הקומוניזם ונגד הפאשיזם. 

כשהגיע ללוס אנג'לס קליפורניה, וודי כבר היה מוכר, שר באופן קבוע ברדיו והרוויח כסף ששלח למשפחתו בטקסס. באותה תקופה הוא התחבר יותר לתנועות קומוניסטיות ואף כתב טור שבועי בעיתון הקומוניסטי "The Daily Worker". אבל אז ארה"ב הצטרפה למלחמת העולם השנייה, הרדיו לא רצה את וודי ואת הדעות הקומוניסטיות שלו, והוא שוב נאלץ לנדוד.

וודי הגיע לני יורק, שם הוא הכיר מוזיקאים ופעילים פוליטיים נוספים וגם כתב את השיר שהפך לשיר הכי מוכר שלו, וסוג של המנון שני של ארה"ב, "This Land is Your Land". בתכלס וודי יצא בשיר הזה נגד הפערים בין המעמדות, אבל ברוב הגרסאות המוכרות של השיר החלקים האלה מושמטים ונשאר שיר פטריוטי כל-אמריקאי כזה.

לכל העתקי השירים של וודי הוא צירף את הפסקה הבאה:
"שיר זה מוגן בזכויות יוצרים בארצות הברית תחת הגנת זכויות היוצרים מס' #154085, לתקופה של 28 שנים, וכל מי שיתפס שר אותו ללא אישור שלנו, יהיה חבר די טוב שלנו, כי אנחנו לא שמים קצוץ. פרסמו אותו. כתבו אותו. שירו אותו. ריקדו אותו. עשו לו יודל. אנחנו כתבנו אותו, זה כל מה שרצינו לעשות."

 וודי המשיך לחיות רוב הזמן בניו יורק, וליצור המון עד שנפטר ממחלה ב-1967. איזה שירים בדיוק הוא יצר? אל תשאלו אותי, תשאלו אותו. הוא גם עונה : "אני שונא שיר שגורם לך לחשוב שאתה לא שווה כלום. אני שונא שיר שגורם לך לחשוב שפשוט נולדת להפסיד. שנועדת להפסיד. לא טוב לאף אחד, לא טוב לכלום. בגלל שאתה זקן מדי או צעיר מדי או שמן מדי או רזה מדי או מכוער מדי או יותר מדי כך או יותר מדי אחרת. שירים שמפילים אותך או שצוחקים על חשבון המזל הרע שלך או הנדודים הקשים שלך. אני יוצא להילחם בשירים האלה עד נשמת אפי האחרונה ועד טיפת דמי האחרונה. אני יוצא לשיר שירים שיוכיחו לך שזהו העולם שלך ושאם הוא הכה אותך חזק והנחית אותך תריסר היפוכים, לא משנה באיזה צבע, באיזה גודל אתה, איך אתה בנוי, אני יוצא לשיר את השירים שגורמים לך להיות גאה בעצמך ובעמלך. והשירים שאני שר נכתבו ברובם על ידי אנשים שהם פשוט בערך כמוך."

חלקם ודאי ישמח לגלות שלוודי יש גם זיקה מסוימת ליהדות. אישתו השנייה הייתה יהודיה, ביתה של משוררת היידיש עליזה גרנבלט. וודי וחמותו אפילו כתבו כמה שירים יהודיים ושיר ילדים לחנוכה.

וודי כתב אוטוביוגרפיה בשם "Bound For Glory", שגם אליה מתייחס בוב דילן בספרו. האוטוביוגרפיה עובדה לסרט עלילתי זוכה אוסקר שיצא בשנת 1976, וחוצמזה נעשו גם כמה סרטים דוקומנטריים על חייו ועל יצירתו של וודי גאת'רי. אני בעד סרט עלילתי חדש! השאלה היא מי יהיה בתפקיד וודי?

בזמן שאתם חושבים על זה, תשמעו את אחד השירים של וודי שאני הכי אוהבת. אם בא לכם לשמוע עוד, אני סומכת עליכם שתמצאו בעצמכם. רמז: יוטיוב.

A folk song is what's wrong and how to fix it or it could be
who's hungry and where their mouth is or
who's out of work and where the job is or
who's broke and where the money is or
who's carrying a gun and where the peace is. - WG

היום זה היום

היום זה היום לחלום על טיול להודו, לשמוע ג'ק ג'ונסון, בוב דילן ובוב מארלי, לשים לק חדש, לחגוג עם חברים, לכתוב מכתבים, לשתות הרבה מים, להאמין יותר, לקרוא ספרים, לקנות פרחים, לצאת להליכה, לקבל מחמאה, לאכול פרי עסיסי, להרפות מדברים, להתנשק, לאהוב את החתולה שלך, לחשוב על רעיונות חדשים, לתת מחמאה לאמא, לרקוד, להסתכל על העננים, להכין רשימה, לכבות את המחשב, לקנות נעליים חדשות, לגלח את הרגליים, למצוא השראה, להרגיש מעולה, לתכנן טיול או חלום או דרך להשתלט על העולם, לסיים משהו שדחיתי כל הזמן, ולהאמין שאפשר לעשות את כל זה.

נשיקות ראשונות

החיים שלי מלאים בנשיקות ראשונות
כמו ביס ראשון מעוגה, כמו קרן שמש ראשונה
אני עוברת מנשיקה ראשונה אחת לשנייה.
כל נשיקה ראשונה אני כותבת במחברת
יש לי רשימה ארוכה ומסודרת
של פעימות לב מהירות וניצוצות קטנטנים.
אני אוהבת את הציפיה שמתממשת
כל מה שאחרי זה משעמם ומרדים
תמיד כשאני רואה סרט שאהבתי בפעם השנייה
אני מגלה פתאום את כל הפגמים.

---
אני מתגעגעת לקיץ.

---

Snufkin: can you take the ship down Moomin? I'd like to land at this side of the lake.
Moomin: Oh why do you want to get off? Aren't you having fun flying about up here?
Snufkin: I want to be on my own.
Moomin: Please stay here. I'll let you stir if you want

Snufkin: No, really, Moomin. Goodbye now!

money CAN buy me love

דברים שאני לא צריכה אבל אם היה לי מליאנתלפים שקל הייתי קונה ונהיית מאושרת:

הואן הספציפי הזה עולה 3800 דולר והוא בכלל לא נוסע. הייתי מסתפקת בכל פולסווגן היפיז, מציירת עליה פרחים ומסתובבת איתה בכל העולם. אולי אני אפילו אמצא כמה גרופיז שיעשו סמים באופן קבוע מאחורה.

האופניים האלה עולות 300 דולר ואם היה לי אותן הייתי שמה עליהן סלסלה, נוסעת בהן בתל אביב וקונה עגבניות אורגניות. חבל שאי אפשר לקנות גם את החוף שלידן.

מצלמת פולורויד מודרנית - 150 דולר, ומצלמה עמידה במים - 200 דולר. אז מה אם כבר יש לי מצלמה, היא הרי לא מוציאה תמונות מהבטן ואי אפשר להיכנס איתה לים!

גלשן מושלם ביופיו, 736 דולר.

כרטיס טיסה להודו - סביבות ה1000 דולר. גם כרטיס טיסה לאחד מהיעדים הבאים יכול לעבוד: אנשהו באירופה המערבית (עדיפות לאמסטרדם/דרום צרפת)/ניו זילנד/אוסטרליה/אנשהו בדרום או מרכז אמריקה (עדיפות לקוסטה ריקה)/סן פרנסיסקו (גם ניו יורק יכול לעבוד)/הוואי/ תאילנד/מרוקו/קהיר/דרום אפריקה (עם מעבר למוזמביק)/כל אי קסום עם חול לבן ובתולי וים טורקיז

נו מה, שיהיה לי איפה לכתוב את כל החוויות מהטיולים בוואן ובהודו ובכלל. ואם אני כבר בקטע של מאני איז נוט אן אישיו וכל זה, אז אני לא מתכוונת להסתפק בשומדבר מתחת למחברת של מולסקין - בדיוק כמו שהיה בין היתר לאוסקר ויילד, ואן גוך, פיקאסו, המינגווי ומאטיס. סביבות ה15 דולר.




המסקנה: למצוא שוגר דדי או למצוא עבודה. מי שיכול להציע לי אחד מהשניים, נא לפנות אליי במייל או בתגובות (:

הימים האחרונים