יום חמישי, 15 בדצמבר 2011

למה

למה מבזבזים את זמנם של הילדים בבתי ספר שלא מלמדים שומדבר בעל ערך?
למה מבזבזים את זמנם של האנשים בלעבוד כל החיים בשביל לקנות דברים שהם לא צריכים?
למה ממשלות שכחו שהן שם בשביל לספק לאנשים בטחון ותמיכה?
למה ממשיכים להילחם עוד ועוד כשאף פעם לא יצא מזה שום דבר טוב חוץ מהרג, הפסדי ענק כלכליים והגברת השנאה בין האנשים? ולמה האזרחים ממשיכים להסכים לכך ולהיות חיילים?
 למה יש כל כך הרבה שנאה בין בני האדם בעולם כשברור שכולם רק רוצים לחיות את חייהם בצורה הטובה בעיניהם?
למה אנשים בטוחים כל כך שהדת שלהם או הצורת חיים שלהם היא היחידה הנכונה רק כי הם נולדו בה?
למה נראה לי שכמעט אף אחד לא שואל את עצמו למה?!



יום שבת, 10 בדצמבר 2011

קורות חיים / ויסלבה שימברוסקה


מה נחוץ?
נחוץ לכתוב בקשה
ולצרף לה קורות חיים.

ללא קשר לאורך החיים
על הקורות להיות קצרות.

תמצות העובדות ובחירתן הכרחיים
המרת נופים בכתובות
וזיכרונות רופפים בתאריכים מקובעים.
מכל האהבות לרשום את הנישואין בלבד,
ומהילדים רק את אלה שנולדו.

זה שמכיר אותך חשוב יותר מזה שאתה מכיר.
טיולים רק במידה ולחוץ-לארץ.
השתייכות למה, אך בלא הלמה.
ציונים לשבח בלא הנימוקים.

כתוב כאילו מעולם לא דיברת עם עצמך
וכאילו עקפת עצמך מרחוק.

התעלם מכלבים, חתולים וציפורים,
מזכרות נושנות, חברים וחלומות.

מחיר ולא ערך
כותרת ולא תוכן.
מספר הנעליים ולא היעד שאליו הולך
זה שאמור להיות אתה.

 לכך יש לצרף תצלום באוזן גלויה.
רק צורתה נלקחת בחשבון, לא מה שנשמע.
מה נשמע?
נהמת מכונות הגורסות את הנייר. 

יום שבת, 19 בנובמבר 2011

האיש הגבוה בעולם

אז הייתי בחו"ל זמן מה
וחזרתי וכבר עבר זמן מאז שחזרתי
והייתי שמחה לכתוב איך היה
אבל מרגיש קצת חסר טעם כי אני לא חושבת שיש פה באמת קוראים, מה גם שאין לי כוח כרגע
אבל היה כיף מאוד טוב מעניין מצחיק מפחיד מגניב ומשוגע
בגדול.
הנה תמונה מייצגת לעת עתה שתראו איפה הייתי -



הייתי בין היתר בפסטיבל ROSKILDE בדנמרק ונחשפתי שם לזמר שבדי מהמם בשם כריסטיאן מטסון אבל הוא קורא לעצמו משום מה The Tallest Man On Earth.


הוא יפהפה ונראה כמו גבר אמריקאי משנות ה50. והמוזיקה שלו פגעה לי ממש בול בלב. הוא עושה פולק פשוט ויפה, הקול הצרוד ומלא הרגש שלו והגיטרה/בנג'ו שלו, והמילים... כל שיר שלו חושף עוד חתיכה מהנפש היפהפיה, המתוסבכת, הרגישה והמוגבלת שלו. הוא מספר לנו איך הוא שמע שאהבה היא הכל אבל הוא יודע רק להרוג, איך הוא חי בפחד מתמיד שאהובתו תעזוב אותו אם תגלה את האמת עליו, איך הוא בכלל לא נולד אלא פשוט התפרץ לראש פנוי שהיה בסביבה, והכל מלא בדימויים יפים של טבע (הטבע בשבדיה, כן?) - ציפורים ממינים שונים, נהרות, פרחים, שדות, הרים, שפלות, יערות, עצים, עננים, שמש, קרח. בקיצור ממש יפה ומומלץ ומזכיר את בוב דילן מאוד וזה מחמאה אדירה.

יש לו שני אלבומים בינתיים , שניהם יפים, וזה השיר שלו שאני הכי אוהבת להיום, מומלץ לקרוא את המילים היפות -




נ.ב אלוהים ישמור השם של הבלוג הזה מזעזע מה חשבתי לעצמי איכס

יום שבת, 28 במאי 2011

הדמויות הכי טובות בקולנוע

בשביל שהדמות תהיה טובה צריך קודם כל שחקן טוב באמת שיכניס בה חיים. אבל צריך גם יוצרים (במאי, תסריטאי) שיבראו דמות שיש בה את המשהו הלא מוגדר הזה, שיעורר בצופים רגש. הרגש הזה יכול לבוא בכל מיני צורות - הערצה, אהבה, שנאה, פחד - אבל מבחינתי, הרגש חייב להתעורר, וכמה שיותר חזק יותר טוב. כי בשביל הרגש הזה אנשים הולכים לקולנוע, לא?

אז קבלו את הרשימה של הדמויות הכי טובות שנעשו בקולנוע. כמובן שמתוך הסרטים שראיתי, כן?

קפטן ג'ק ספארו - שודדי הקאריביים
 בהתחלה הקלדתי את השם שלו כ"ג'ק ספארו", אבל מהר מאוד נזפתי בעצמתי ותיקנתי ל"קפטן ג'ק ספארו". רק זה מוכיח את העוצמה של הדמות הזאת. ג'וני דפ הוא הזיקית הקולנועית האולטימטיבית ומלך בבריאת דמויות מורכבות ויוצאות דופן, וקפטן ג'ק הוא ללא ספק הסיבה המרכזית להצלחת סרטי "שודדי הקאריביים": הוא מוזר, סקסי, מלא מניירות שבין שיכור להומוסקסואל, פיראט שלא לוקח שומדבר ברצינות, השוטה שמחלץ את עצמו מכל צרה, מלא מסתורין ולא צפוי. הוא לא הבחור הטוב - הוא אגואיסט שאכפת לו רק מעצמו ומבקבוק הרום שלו והוא דואג רק לאינטרסים שלו, ועדיין - אתה מוצא את עצמך חולה לו על התחת.

 
 אנני - הרומן שלי עם אנני
לדעתי אנני היא הבחורה המושלמת שאי אפשר שלא להתאהב בה. הדמות הזאת כבר שוחזרה בצורות כאלה ואחרות בהרבה קומדיות רומנטיות, אבל רק דיאן קיטון נותנת לה את הקסם הזה שהופך אותה לבאמת מושלמת. היא נגישה, יפהפיה אבל ברמה שאפשר להאמין שהיא קיימת, קלילה ומצחיקה, קצת חסרת ביטחון. היא כביכול פחות משכילה ואינטלקטואלית מאלבי (וודי אלן), אבל בתכלס שניהם יודעים שהיא יכולה לגדל אותו.  וכמובן שיש את עניין הסטייל המגניב והמיוחד שלה. הרבה פעמים אני רואה קומדיות רומנטיות ויש לי את ההרגשה שההתאהבות של הגיבורים היא לגמרי שרירותית - אין שום הסבר או הבנה למה בעצם הם כל כך רוצים אחד את השני. ואנני היא בדיוק הסיבה לכך ש"הרומן שלי עם אנני" הוא הקומדיה הרומנטית הטובה בכל הזמנים לדעתי - אתה צופה ולא רק שאתה מבין בדיוק למה אלבי התאהב באנני, אלא אתה מתאהב בה בעצמך. וכמו בחורה שווה באמת, בסופו של דבר אנני יותר מדיי טובה בשביל אלבי, וגם בשבילך.


THE DUDE - ביג לבובסקי
מה אפשר להגיד על הדוד? הוא הסטלן האולטימטיבי, הגבר שאלפים ברחבי העולם רוצים להיות כמוהו. לעזאזל, יש בעולם תנועה שנקראת "דודאיזם" של אנשים שמאמינים באדיקות בדרך החיים שלו. הדוד הוא מה שכל אמא מפחדת שיצא מהבן שלה - רווק בן 40 ומשהו, שמנמן, מובטל, תמיד בסנדלים, מקדיש את רוב זמנו ל2 פעילויות עיקריות: באולינג ועישון מריחואנה. ועדיין, אי אפשר שלא להעריץ אותו על הגישה הקלילה והרגועה שלו לחיים ועל איך שהוא שם זין על איך שהחברה מצפה ממנו לחיות. הוא חי את הרגע, ולא רק בגלל שכל העישון הזה דפק לו לגמרי את הזכרון לטווח קצר. הוא לא שופט את עצמו או אחרים ו"מספיק טוב זה מספיק טוב בשבילו". ובעולם של היום, שמקדש תחרותיות, רדיפה אחרי כסף וקריירה מוצלחת, אני חושבת שאם כל אחד יהיה קצת יותר כמו הדוד כולם ירגישו הרבה יותר טוב.





שרה גולדפרב - האמא מרקוויאם לחלום
אחרי 3 דמויות מגניבות ומצחיקות - קבלו משהו שונה לחלוטין. אלן בורסטין משחקת (באופן שהמילה היחידה לתאר אותו הוא מושלם) את שרה גורלדפרב, הדמות הכי טראגית ומדכאת שראיתי אי פעם בסרט.
היא אימו של הארולד, מכור להרואין שהורס את חייו במו ידיו, אלמנה שחיה חיים בודדים ועצובים בדירה עלובה. גם היא, כמו בנה, בורחת מהמציאות המדכאת שבה היא חיה - ההרואין שלה הוא בהייה נצחית בשעשועון מוזר בטלוויזיה והיאחזות אומללה בזכרונות העבר. הטעם היחיד בחייה הוא ההזמנה שקיבלה להשתתף בשעשועון הטלוויזיה שהיא כל כך אוהבת, והיא כל כך נואשת להרזות ולהופיע בו לבושה בשמלה אדומה מצעירותה שהיא מתמכרת לכדורי הרזייה שהופכים אותה לפסיכוטית ברמה שבסוף הסרט היא מאושפזת במוסד לחולי נפש. אני לא מבינה איך בורסטין הפסידה את האוסקר על התפקיד הזה. היא עושה אותו בצורה שמטלטלת אותך, מדכאת אותך ודוחפת את כל מה שנורא בחיים האלה ישר לפרצוף שלך בלי שתוכל לברוח או להתעלם. אפילו עכשיו אני מצטמררת רק מלחשוב עליה.

פורסט גאמפ
אני ממש לא לבד בקטע הזה. טום הנקס קיבל אוסקר על התפקיד, והדמות נבחרה לדמות הקולנועית הטובה בכל הזמנים ברשימה שערך מגזין אמפייר. אז מה יש בו, במוגבל שכלית הנחמד הזה, שעושה אותו כזאת אגדה? דבר ראשון, חייו של פורסט הם יותר מסיפור חיים של אדם - הם הסיפור של אומה שלמה. אבל ההסבר שלי לכך שהוא כל כך אהוב הוא שכולם אוהבים ילדים, ופורסט גאמפ הוא מבוגר-ילד: הוא לא רואה את הדברים כמו אדם מבוגר, הוא לוקח כל מה שאומרים לו באופן מילולי ולא מבין אירוניה או סרקזם. צורת הראייה הנאיבית שלו את העולם משחררת אותו מדעות קדומות וגורמת לו להיות פתוח לכל אדם. הוא אולי נחשב טיפש, אבל הוא בורך במתנות אחרות: הוא כנה, אמיץ, חזק ומסור לחובות שלו ולאנשים בחייו. ולמרות שקורים לו לא מעט דברים רעים, הוא גם מזליסט לא קטן.

קולונל האנס לנדה - ממזרים חסרי כבוד
קצת מצחיק לכלול אותו ברשימת "הדמויות הכי טובות בקולנוע" בגלל, שהדמות הזאת היא הדבר הכי רחוק שיש מטוב - קולונל האנס לנדה הוא הרשע הכי מרושע ומפחיד שראיתי. כריסטופר וולצ, ששיחק אותו, בנה דמות מצמררת שלא נופלת לקלישאות של "האיש הרע", והוא גם קיבל על זה אוסקר. בסרט המעולה הזה של טרנטינו, קולונל האנס לנדה הוא מפקד SS שהכשרון שלו באיתור יהודים מוחבאים בצרפת קנה לו את הכינוי המחמיא "צייד היהודים", כינוי בו הוא מתגאה.  מה שבאמת מתוחכם בדמות הזאת הוא שהוא רשע נחמד, שבמניפולציות שלו גורם אפילו לצופה לאהוב אותו איכשהו: הוא חכם ומקסים, וזה מה שעושה אותו כל כך מפחיד ואכזרי. בניגוד למה שהיינו אולי מצפים, לקולונל לנדה אין יותר מדיי אמונה ברייך השלישי או לאידואולוגיה הנאצית - הוא מונע לעבודתו השטנית מתוך מוטיבציה אישית בלבד, ובסוף הסרט, כשהוא מבין שהרוח משנה את כיוונה - הוא משנה את כיוונו גם כן ומשתף פעולה עם ארה"ב. הרוע שלו קר, מחושב, ריאליסטי והגיוני עד אובדן צלם אנוש. ובגלל זה הוא כל כך מפחיד אותי.

יום שני, 23 במאי 2011

Happy Birthday Dylan

חברי הטוב חוגג יומולדת 70, ולמרות שלא התאפשר לי להיות איתו ביום המאושר הזה אני שולחת לו מכאן הרבה אהבה ואיחולים.
רציתי לעשות פוסט מושקע שיוקדש לבוב. באמת שרציתי. אבל אז ראיתי שהרולינג סטונס עשו גיליון שלם לכבוד היומולדת, וכל רעיון שהיה לי הם כבר חשבו עליו בעצמם (נגיד - הקאברים הכי טובים לדילן, המשפטים הכי טובים שדילן כתב). אז וויתרתי, ואני מקווה שהוא יסלח, אחרי הכל הוא מוזכר פה בכל פוסט שני בערך.
אז דילן - שיהיה לך מזל טוב, תודה שנולדת והיית כל כך מוכשר ומגניב ב70 השנה האחרונות. תשמח וודאי לדעת שרוב המוזיקה שאני שומעת, הספרים שאני קוראת, הדברים שאני עושה והאמונות שבהם אני מחזיקה הם בזכותך, ואם שואלים אותי אז אתה המוזיקאי הכי טוב ומשפיע שהיה אי פעם בעולם.
MAY YOU STAY FOREVER YOUNG...



יום חמישי, 19 במאי 2011

יופי טופי

אז אתמול קראתי מאמר, שאני לא זוכרת מה הייתה הכותרת שלו אבל משהו כמו "בואו תקראו את זה ותתבאסו לאללה". הנושא של המאמר היה "יופי", ומה שבעצם נאמר שם (בליווי מחקרים שמוכיחים את זה) זה שיופי הוא לא עניין תרבותי בכלל וכל בני האדם - בין אם הם סינים, אמריקאים או משבט הזולו באפריקה - מסכימים בשאלה "מיהו אדם יפה?" וזה בעיקר קשור לסימטריה של הפרצוף. אם זה לא מספיק אז מחקרים מוכיחים שאנשים יפים הם אהובים יותר, עשירים יותר, מאושרים יותר ובריאים יותר. וויפי היי.

ישר אחר שקראתי את הכתבה הלכתי למראה לבדוק עד כמה הפנים שלי סימטריות, הזלתי כמה דמעות על מר גורלי ועל כמה אכזר העולם, ואז אמרתי לעצמי "את שטחית בדיוק כמו כל אחד אחר וגם את אוהבת אנשים יפים. עכשיו לכי תעשי פוסט עם התמונות של האנשים הכי שדרכו על הפלנטה לדעתך". בהתחלה רציתי לשלב גם נשים אבל בנות יפות מגיע להן שתיתקע להן הבוהן בשפיץ של השולחן 5 פעם ביום, אז אני אתמקד במין הגברי :












יום טוב ותזכרו... היופי האמיתי בא מבפנים!

יום רביעי, 18 במאי 2011

oh Odetta

המוזיקה היא בור ללא תחתית. בקטע טוב. כל פעם שאני חושבת שזהו, אני יודעת כבר פחות או יותר על כל המוזיקאים שעושים לי את זה, אני מגלה עוד אוצר. והאוצר הטרי ביותר הוא אודטה. קצת מצחיק להגדיר אישה שנולדה ב1930 כאוצר טרי, אבל אני גיליתי אותה רק עכשיו אז מותר לי.


חברי בוב דילן יכול לטפוח לעצמו על השכם, כי כמו את וודי גאת'רי, גם את אודטה הכרתי בזכותו. זה מה שהיה לו להגיד לי (טוב, למראיין של הרולינג סטונז) על המלכה אודטה:

"The first thing that turned me on to folk singing was Odetta. I heard a record of hers [Odetta Sings Ballads and Blues] in a record store, back when you could listen to records right there in the store. Right then and there, I went out and traded my electric guitar and amplifier for an acoustical guitar, a flat-top Gibson. ... That album was just something vital and personal. I learned all the songs on that record." 

 בוב דילן בחברה טובה - אודטה הזאת הייתה השפעה עצומה, אידיאולוגית ומוזיקלית, על כל מוזיקאי פולק שכיבד את עצמו - ג'ואן באאז, ג'ניס ג'ופלין...
אז על מי מדובר בדיוק? אודטה הייתה בעיקר מוזיקאית - זמרת עם קול שמרעיד כל נקבובית בגוף, יוצרת, גיטריסטית. חוצמזה היא גם הייתה קצת שחקנית. אבל מעל כל זה היא הייתה דמות מפתח בשנות ה50 וה60 בארצות הברית ונחשבה ל"קול של התנועה לזכויות האזרח".

היא גדלה בלוס אנג'לס, שם גם למדה מוזיקה בקולג', לימודים אותם מימנה בעבודה כמנקה. אחרי הלימודים היא הופיעה בכל מיני מחזות זמר, עד שהגיעה לסן פרנסיסקו, התאהבה בסצנת הפולק שהלכה שם והתחילה את קריירת הסולו שלה - אודטה הופיעה בכל רחבי ארצות הברית, והאלבומים הראשונים שלה היו מאוד פולקיים ומאוד מצליחים, ואחריהם היא התפתחה לכיוונים יותר ג'אזיים.



השירים והמסרים שלה סבבו בעיקר סביב התנגדות לגזענות ואפליה ובעד שוויון וצדק חברתי. היא הייתה מקורבת למרתין לותר קינג, שהיה קורה לה "המלכה", ואפילו שרה 3 שירים באותו מצעד בו הוא נשא את נאום "יש לי חלום" המפורסם. היא הייתה מנדבת את קולה והנוכחות הבימתית עוצרת הנשימה שלה לעצרות ענק לגיוס תרומות וגם למטרות קטנות יותר, כמו בית ספר קטן לאומנויות הבמה באלבמה.


בשביל אודטה, כמו פעילי זכויות אדם אמריקאים רבים אחרים, בחירתו של ברק אובאמה לנשיאות ארצות הברית היה הוכחה לניצחון המאבק. לאורך כל הזמן בו גססה בבית החולים, היה תלוי פוסטר של אובאמה מעל מיטתה והיא הצהירה שהסיבה שהיא מחזיקה מעמד היא התקווה שלה לשיר בטקס ההשבעה שלו, כסוף המושלם לחייה. בסופו של דבר היא נפטרה לפני שהתקווה הזאת התממשה, אבל קול כמו של אודטה גם המוות לא יכול להשתיק.

ב1969 היא התארחה בתוכנית הטלוויזיה של ג'וני קאש ושרה איתו. תראו את ההופעה המדהימה הזאת ונראה אותכם מסיימים עם עיניים יבשות:



"School taught me how to count and taught me how to put a sentence together. But as far as the human spirit goes, I learned through folk music" - Odetta

יום שלישי, 17 במאי 2011

OSHO

כמה דברים מעוררי מחשבה ומעוררי השראה שאמר אושו, אחד האנשים הכי חכמים, מצחיקים ומקסימים שדרכו על הכדור שלנו:




"התנסו בחיים בכל הדרכים האפשריות: טוב-רע, מתוק-מר, חושך-אור, חורף-קיץ. תחוו את כל הקטבים. אל תפחדו מלחוות, כי ככל שתחוו יותר תעשו יותר שלמים".

"הקשיב להוויה שלך. היא כל הזמן נותנת לך רמזים; היא קול קבוע, שקט. היא לא צועקת עליך, זה נכון, אבל אם תהיה קצת יותר בשקט תתחיל להרגיש מהי הדרך שלך. תהיה מי שאתה. לעולם אל תנסה להיום מישהו אחר. בגרות היא לקבל את האחריות של להיות מי שאתה, לא משנה מה המחיר."

"כל אדם בא לעולם הזה עם גורל ספציפי - יש לו משהו שהוא צריך לממש, מסר שהוא צריך לתת, עבודה שהוא צריך לעשות. אתה לא כאן בטעות - יש לך משמעות. יש כוונה מאחוריך."

"תהיה - אל תנסה להיות".

"תהיה מציאותי: תתכונן לנס".

"תרד מהרעיון של "להיות מישהו", בגלל שאתה כבר יצירת מופת. אי אפשר לשפר אותך. אתה רק צריך לדעת את זה, להבין את זה".

"כמה שאנשים יודעים פחות, הם מתעקשים יותר שהם יודעים".

"לאף אחד אין את היכולת לקחת שני צעדים בבת אחד. אתה יכול לקחת רק צעד אחד בכל פעם".

"אני אוהב את העולם הזה בגלל שהוא לא מושלם. הוא לא מושלם, ובגלל זה הוא צומח: אם הוא היה מושלם הוא היה מת. צמיחה אפשרית רק אם יש אי שלמות."

"תיקח את החיים בידיים. תסתכל ותראה שהיקום כולו חוגג. העצים האלה אינם רציניים, הציפורים לא רציניות. הנהרות והאוקיאנוסים הם פרועים, ובכל מקום יש כיף, בכל מקום יש שמחה והתלהבות. תסתכל על הקיום, תקשיב לקיום ותהפוך לחלק ממנו".

"כל אחד צריך קצת מודעות בשביל לגלות: החיים הם פשוט צחוק קוסמי אחד גדול".

"תטיל ספק - בגלל שספק הוא לא חטא, הוא סימן לאינטילגנציה שלך. אתה לא אחראי לאף אומה, לאף כנסייה, לאף אלוהים. אתה אחראי רק לדבר אחד, והוא לעצמך. והנס הוא, שאם תוכל לממש את האחריות הזה, תוכל לקחת על עצמך כל אחריות בלי כל מאמץ. ברגע שתהיה שלם עם עצמך, ראיית העולם שלך תשתנה רדיקלית. תתחיל להסתכל על האחריות שלך לא כעל משהו שצריך לעשות, לא כל על מטלה, אלא על משהו לעשות מתוך שמחה".

"האמת היא לא בחוץ. אף מורה לא יתן לך אותה. זה בתוכך ואם אתה מבקש אותה, תמצא אותה בתוך עצמך. תארח לעצמך חברה. תהיה עם עצמך".

"ברגע שאתה נהיה אומלל אתה נסגר לבסיס של החיים: התרחבות, צמיחה. ברגע שאתה נהיה תלוי בדברים, אתה מפספס את המטרה. בגלל שדברים הם לא המטרה, אלא המהות הפנימית ביותר שלך - לא בית יפה, אלא נפש יפה; לא הרבה כסף, אלא נפש עשירה; לא הרבה דברים, אלא נפש פתוחה שזמינה למיליונים של אפשרויות"

"מיליוני אנשים סובלים: הם רוצים להיות אהובים אבל הם לא יודעים איך לאהוב. ואהבה לא יכולה להיות מונולוג - היא דיאלוג, דיאלוג הרמוני".

"אומץ הוא סיפור אהבה עם הלא נודע".

"אף אידיאולוגיה לא יכולה לעזור ליצור עולם חדש או מחשבה חדשה או אנושות חדשה - בגלל שאוריינטציה אידיאולגית בעצמה היא השורש לכל הקונפליקטים ולכל האומללות. מחשבה יוצרת גבולות, מחשבה יוצרת חלוקה ומחשבה יוצרת דעות קדומות; מחשבה אחרת לא יכולה לנצח אותם. זאת הסיבה שכל האידואולוגיות סופן להיכשל. עכשיו בני האדם חייבים ללמוד לחיות ללא אידיאולוגיות דתיות, פוליטיות או אחרות. כשהמוח לא מוגבל לאידיאולוגיה, הוא חופשי לנוע להבנה חדשה. ובחופש הזה צומח כל מה שטוב וכל מה שיפה".

"אין שום צורך להתחרות באף אחד אחר. אתה עצמך, וכמו שאתה - אתה מספיק טוב. קבל את עצמך."

"אין אלוהים. מה שקיים הוא האלוהות, והאלוהות סובבות איתך. אנחנו כולנו באותו האוקיאנוס".

"קצת קלילות כדי להנות מהחיים וקצת חוכמה כדי להימנע מהטעויות, זה יספיק"

"במשך אלפי שנים מה שגברים עשו לנשים הוא פשוט מפלצתי. הן לא יכולות לחשוב על עצמן כעל שוות לגברים. השרישו להן את זה באופן כל כך עמוק שגם אם אומרים להם שהן שוות, הן לא יאמינו. זה כמעט הפך לטבע של האישה, להאמין שהיא פחותה בכל דבר. גבר שמנמיך אישה למצב הזה לא יכול לאהוב אותה. אהבה יכולה להתקיים רק בשיוויון, בחברות".

"אתה נמצא בטווח הזמן, אבל אתה שייך לנצח. אתה אלמותי שנמצא בתוך גוף בר חלוף. המודעות שלך לא מתה והיא גם לא נולדה - זה רק הגופך שלך שנולד ומת. אבל אתה לא מודע למודעות שלך, וזוהי כל המדיטציה - להיות מודע למודעות שלך עצמה".

"זהו הסוד הפשוט של האושר: לא משנה מה אתה עושה, אל תיתן לעבר להעסיק אותך, אל תיתן לעתיד להטריד אותך. בגלל שהעבר הוא איננו, והעתיד הוא עוד לא. כשאתה חי במה שלא קיים, אתה מפספס את הקיים, ובאופן טבעי תהיה אומלל כי תפספס את כל חייך".

"אתה נהיה יותר אלוהי כשאתה נהיה יותר יצירתי. כל הדתות בעולם אמרו שאלוהים הוא היוצר. אני לא יודע אם הוא היוצר או לא, אבל דבר אחד אני יודע: כמה שתהיה יותר יצירתי כך תהיה יותר אלוהי. כשהיצרתיות שלך מגיעה לשיא, כשכל החיים שלך נעשים יצירתיים, אתה חי בתול האלוהים. תאהב את מה שתעשה לא משנה מה זה."

"רק להיות בחיים זו כזו מתנה, אבל אף אחד לא אומר לך להגיד תודה על הקיום שלך. להפך - כולם עצבניים, מתלוננים. באופן טבעי, אם מהרגע שאתה נולדת כל מה שסובב אותך מצביע על כך שאתה לא מה שאתה צריך להיות ומסמנים בשבילך את האידיאלים לפיהם אתה צריך לחיות, אז הקיום שלך אף פעם לא זוכה לתשומת לב. התשומת לב היחידה היא לעתיד שלך - אם תוכל להיות מישהו יותר מכובד, חזק, עשיר, חכם, העיקר לא אף אחד".

"להיות יצירתי אומר להיות מאוהב בחיים. אתה יכול להיות יצירתי רק אם אתה אוהב את החיים מספיק כדי שתרצה להגביר את היופי שלהם, תרצה להוסיף קצת יותר מוזיקה אליהם, קצת יותר שירה אליהם, קצת יותר ריקוד אליהם".



יום שישי, 13 במאי 2011

דני קלינץ'

במסגרת פינתנו "אנשים ממש מוכשרים שעושים דברים ממש מגניבים ועוד מקבלים על זה כסף בנוסף לכל" קבלו את דני קלינץ'. השם לא אומר לכם כלום? יופי, יש טעם לחיי. דבר ראשון הנה הוא, דני קלינץ'-אלפי קוראי, אלפי קוראי-דני קלינץ':


דני קלינץ' הוא צלם מוזיקה. הוא התחיל את דרכו כמתמחה של אנני לייבוביץ' ומאז צילם מלאן תמונות יפהפיות של מיטב המוזיקאים כמו ג'וני קאש, טופאק, ברוס ספרינגסטין ועוד רבים וטובים. לא יודעת איך הוא עושה את זה אבל הוא מצליח להעביר דרך התמונה את הרוח של הבנאדם המצולם בצורה מושלמת. התמונות שלו מתפרסמות בכל מקום ששווה משהו (רולינג סטונס, ניו יורקר, ניו יורק טיימס), מעטרות מאות עטיפות אלבומים, מופיעות בתערוכות שונות והוא גם פירסם 2 ספרים. דוגמאות מייצגות, סתם לשטוף לכם את העיניים:
תום יורק מושלם

אדי ודר הקסם
דילן לא שם זין (שימו לב לנעליים!)
טום וויטס מופרע

ג'ק ג'ונסון בעלי


באמת שהייתי יכולה לשים עוד מאות תמונות שעצרו את נשימתי אבל אם בא לכם לראות עוד דברו עם גוגל אחרי זה ותדאגו לעצמכם כי לי יש עוד מה לספר.
דני לינץ' הוא לא רק צלם מופלא, הוא עושה עוד כמה דברים מופלאים. רגע המפנה בחייו היה ממש היום: אני ראיתי ביוטיוב את הקליפ לשיר החדש והיפהפה של אדי ודר ושאלתי את עצמי מי הבמאי שעשה קליפ כל כך יפה שמתאים לשיר כמו ריבה לחמאת בוטנים. הפעלתי את האנשים שלי (גוגל) וככה גיליתי אותו.
אז כל ההקדמה הזאת באה כדי לומר שאולי דני קלינץ' הוא בראש ובראשונה צלם, אבל גם מביים. ומה הוא מביים?

סרטים דוקומנטריים על מוזיקה: בין היתר סרט על ג'יי זי, האיש והשפתיים, המלך הבלתי מעורער של עולם ההיפהופ. סרט על מאחורי הקלעים של פסטיבל המוזיקה "בונרו". סרט שהוא עשה עם מייקל סטייפ (הסולן של REM) על ההשפעות של הוריקן קתרינה. סרט על הסינגר סונגרייטר המוכשר וההורס בן הרפר.

פרסומות: דני שלנו לא ממוסחר. הוא עשה רק קמפיין אחד גאוני, לרשת בגדי גברים בשם John Varvatos. הפרסומות לא מזכירות בשומדבר פרסומת, הם פשוט סרטים קצרים ומבריקים שמככבים בהם מוזיקאים כמו אריק קלפטון ואיגי פופ.


DVD של הופעות חיות: תיעד את הקסם החי של פרל ג'ם, ווילי נלסון, ג'ון מאייר ועוד ועוד.

קליפים: בכוונה שמרתי את זה לסוף. יא ווארדי איזה קליפים אלוהיים הדני הזה יוצר! ממש התלבטתי איזה קליפ אני אבחר לשים פה, אבל בכל זאת הקליפ לשיר של אדי ודר הוא זה שחשף אותי לכל הסיפור הזה שנקרא דני קלינץ' אז אני אחזיר לו טובה. וחוצמזה זה שיר שהוא אחד הדברים הכי פשוטים, קטנים ומרגשים ששמעתי מימי, אז תהנו:




יום שלישי, 19 באפריל 2011

Where I’m bound, I can’t tell

בעוד בדיוק חודש אני אתעופף הרחק מכאן להרפתקאה של 3 חודשים.
נראה לי שאני לא ממש מעכלת ולא מסוגלת לחשוב על זה ברצינות, וככל הנראה אני גם לא אעכל עד שאני לא אשב במטוס.
זאת פשוט מחשבה הזויה מדיי - יום אחד, ממש בקרוב, אני אארוז מזוודה ואצא לחיים אחרים לגמרי. חוץ מהמלבורו לייט המחורבנות, שום דבר לא יהיה אותו דבר: אני אראה נופים אחרים, אשמע שפות אחרות מסביבי, לא יהיה לי את המיטה והמקלחת שלי, או את המשפחה שלי, או את החברים שלי, לא יהיה לי את האוטו שלי, לא יהיה לי את הבתי קפה הקבועים והברים הקבועים, לא את העיתונים של יום שישי, לא אוכל לשבת על החלון של החדר שלי, לא אראה מחוברות 2 בויאודי, לא יהיה לי את הקוסמטיקאית שלי והפסיכולוגית שלי, אני אהיה בלי המקבוק שלי למען השם! 

מאז שסיימתי י"ב מתתי לשינוי. שנתיים עברו מאז ואני רוצה להאמין שגם אם לא היה שינוי גדול בסביבה שלי היה שינוי דיי משמעותי בתוכי ומבט לאחור כל אכזבה לטובה. תמו חובותיי - שירות לאומי, פסיכומטרי, עבודה.  עכשיו זה סופסוף קורה, וזה גם מרגש לאללה וגם מפחיד אחושרמוטה. בשעה טובה ומוצלחת הגיע זמני לעשות את מה שהלב שלי רוצה כבר הרבה זמן וזה לנדוד ולטייל. ובמילותיהם של הקינקס:

This time tomorrow where will we be
On a spaceship somewhere sailing across an empty sea
This time tomorrow what will we know
Will we still be here watching an in-flight movie show

I'll leave the sun behind me and watch the clouds as they sadly pass me by
Seven miles below me I can see the world and it ain't so big at all

This time tomorrow what will we see
Field full of houses, endless rows of crowded streets
I don't where I'm going, I don't want to see
I feel the world below me looking up at me

Leave the sun behind me, and watch the clouds as they sadly pass me by
And I'm in perpetual motion and the world below doesn't matter much to me



יום רביעי, 13 באפריל 2011

זה בדברים הקטנים

בהשראת הבלוג המגניב 1000awesomethings.com, הנה הרשימה החלקית ביותר של הדברים הקטנים שעושים את החיים האלה שווים, למרות הכל:

1. לנסוע באחד מהכבישים המהירים בארץ, כשברדיו מתנגן איזה שיר של מאיר אריאל
2. לקום בבוקר עם רגליים חלקות
3. לקבל אסאמאס אוהב ממישהו שאוהבים
4. לשמוע בבית קפה שיר יפה שלא הכרתם, להספיק לכתוב כמה מילים ממנו על איזה מפית, לגגל אותם בבית ולהרגיש מעולה שנוסף שיר חדש לפנתיאון
5. היום הראשון באביב שאפשר ללבוש גופייה וסנדלים
6. ריח של משהו טעים מתבשל בבית
7. לזפזפ בהוט וליפול על סרט שממש ממש אוהבים
8. כשהשאפל של האייפוד קורא את המחשבות
9. נשיקות
10. לצוף בים עם עיניים פקוחות
11. לחזור הביתה מהים עם המראה היפה של עור שזוף, לחיים שרופות, עיניים אדומות ושיער גלי ומלא חול (:
12. לפשפש בשוק ולמצוא משהו ממש יפה ממש בזול
13. לצחוק עד שכואבת הבטן
14. ליצור משהו - לכתוב/לנגן/לצייר/לשיר
15. לחלום בהקיץ
16. ללכת ברחוב בערב חם ולהסתכל מבחוץ על כל כל החלונות של הבתים המוארים
17. לרקוד במסיבה בלי לחשוב לרגע איך נראים
18. הדרך לשדה התעופה
19. היום הראשון בבית, כשחוזרים מחו"ל
20. שולחן מלא בעיתונים ביום שישי בבוקר
21. לסיים ספר ביום כי לא הצלחתם להפסיק לקרוא
22. שקיעות
23. שתיקות לא מביכות
24. לתת למישהו מתנה שאתה יודע שהוא יאהב
25. "אני אוהב אותך"

יום שלישי, 12 באפריל 2011

אני לא אוהבת זמרות

מי יודע למה? אולי זה כי הן תמיד גרועות.
אבל יש בדיוק 3 שזכו באהבתי, ואני מקווה שזה גורם להן להרגיש טוב עם עצמן:



פיונה אפל. עזבו את כמה שהבחורה הזאת יפה וכמה שהקול שלה חד פעמי וקורע לבבות. היא פאקינג יודעת לכתוב שיר. הטקסטים שלה כל כך טובים, חכמים, מדויקים. אולי אני מחמיאה לעצמי פה, אבל אני ממש מרגישה שאנחנו תאומות אופי. כל כך הרבה פעמים אני מזדהה איתה לחלוטין וחושבת שהיא כתבה את הרגשות שלי יותר טוב ממה שאני יכולתי לכתוב.

ג'וני מיטשל. ההיפית-בשמלה-עם-גיטרה האולטימטיבית. בא לי להיות היא. הקול שלה מעיף אותי תמיד לאיזה מקום וזמן אחר: ההייווייז של קליפורניה/פריז/חוף באיזה מדינה אפריקאית. גם היא אשפית של מילים, והגיטרה שלה שבתה את ליבי.


MIA. סרי לנקית - בריטית מטורללת צבעונית וככל הנראה הביטוי האנושי למילה "מגניב". היא יודעת שלא משנה כמה המסרים שלה פוליטיים ונוקבים, אנשים יקשיבו כשהמילים יושבות על ביט מטורף. וחוץ מהכישרון גם יש לה אחלה סטייל ואת המבטא הכי שווה שיש.









יום שני, 4 באפריל 2011

הימים הראשונים של האביב

בחלון שלי יורד ברד
אמור להיות תחילת האביב
מה שבפנים זה דבר אחד
ודבר אחר זה מה שמסביב

בדיוק לילה אחד אחרי הלילה
הכי גרוע שיכולתי לחשוב
מהיקום מאלוהים או מעצמי
קיבלתי את הלילה הכי טוב

אז אני אומרת לראש שלי
 אתה משוחרר עד להודעה חדשה
לא יצא לי הרבה מלהיות חושבת
אז כרגע אני מרגישה

ואני מרגישה כמו ראש עייף
שמצא כרית שמתאימה לו בדיוק
ולא משנה מה יהיה בסוף
כי גם קצת עצב עדיף משיתוק


יום שלישי, 29 במרץ 2011

שירים לפי מצב רוח

בלי מילים מיותרות - שיר מושלם לכל מצברוח:

לב שבור:


בדידות:

דכאון:


התמסטלות:



חרמנות:



התאהבות:



פעילות גופנית:



התבטלות כיפית:





מדיטציה:



אופטימיות:

יום שישי, 25 במרץ 2011

Ten Decisions Shape Your Life

לאן לטייל?

מה ללמוד?


איפה לגור?

עם מי להתחתן?


איך להתכייף?


במה להאמין?

מה לקרוא?


מה ללבוש?


איך לנסוע?



עם מי להתחבר?


ֿמה לשמוע?



יום חמישי, 24 במרץ 2011

מחשבות בעקבות הפיגוע בירושלים

חזרתי הביתה מהעבודה, אכלתי ארוחת צהריים ואז התחילו הטלפונים - "את בסדר?". היה פיגוע ליד התחנה המרכזית בירושלים.
לקבל את הטלפונים האלה, להדליק את הטלוויזיה ולראות מבזק חדשות בסגנון הישן והמוכר, עם האמבולנסים, מספרי החירום והכל - זה היה חתיכת פלשבק אחורה לימי הפיגועים הנוראים.
תוך שניות הפייסבוק החיל להתמלא בתגובות לפיגוע, הנה מדגם לגל הסטטוסים שהציף את עמוד הבית שלי בפייסבוק:

שהפצועים יחלימו בעזרת השם,מוות לערבים!!! שונאים אותכם אתם לא שייכים לפה ולא למדינה הזאת היא שלנו הבנתם שלנו!!יא חבורה של בהמות חסרי מוסר חזירים מסריחים מכוערים מסריחים זבל אתם כלום במדינה הזאת תעופו כבר יאללה בקיצור תנו גז מיפה כולכם!!
כוס אמא של כל הערבים האלה, לא נמאס?! צריך להעמיד אותם בשורות
לשלוח 5 מטוסי קרב עכשיו לרסס את כל עזה.
חבל שזה לא כזה פשוט...


אני יכולה להבין מאיפה השנאה באה, ואני מזועזעת מהפיגוע ומפגיעה בחפים מפשע בדיוק כמו כל אחד אחר, אבל אני פשוט חושבת - מה "להיכנס בהם" יתן לנו? נהרוג עוד חפים מפשע, כי ככה קורה בדברים האלה, ורק נגביר את השנאה שתוביל לעוד קסאמים ועוד פיגועים ועוד אלימות וכן הלאה.
נראה לי שרעיון הפתרון בכוח כבר נוסה מספיק במדינה שלנו וככל הנראה הוא לא לגמרי עובד בשבילנו. עובדה.
הערבים פה. הם היו פה והם יהיו פה - בעזה, בירושלים, בצפת, בחברון ובכל מקום. אפשר (למרות שלא רצוי) לשנוא ואתם ולאחל למותם - אבל אם אנחנו רוצים באמת לחיות בביטחון, בלי לפחד לעלות לאוטובוסים, בלי לשלוח את כל הילדים לצבא, בלי לסבול מדהלגיטימציה בעיניי העולם על כל ההשלכות שלה, אין לנו ממש ברירה אלא פתרון מדיני סופי ואמיתי. הפתרון הצבאי מעולם לא עבד ולא יעבוד כי אלימות לא פותרים באלימות - אלפי שנות היסטוריה וליטרים של דם שנשפכו סתם לא לימדו את האנושות כלום?!

אבל אין לי כוח בכלל לחשוב על זה יותר, כי אני יודעת שבעיניי רוב האנשים פה אני יפת נפש מנותקת מהמציאות בוגדת עוכרת ישראל מזדיינת עם ערבים. לפעמים, נגיד עכשיו, בא לי ממש לעוף מהמדינה הזאת.
 

יום שבת, 19 במרץ 2011

Being happy is an art

Being happy is an art
And I'm not so talented
The only thing I know
Is to write songs on why I'm sad
I fake it through the night
Thanks to my green friend
I know the world is good
But mine is only bad
Lost in the city I hate
Like a thorn stuck in my hand
I wish to run away
To the wonders of the world
The people that stand by me
They fade away in the end
I'm smiling when I work
I'm good at play pretend
When I'm dancing at a party
A piano's playing in my head
I want to go to sleep
And wake up in the outside land

יום שישי, 18 במרץ 2011