בשביל שהדמות תהיה טובה צריך קודם כל שחקן טוב באמת שיכניס בה חיים. אבל צריך גם יוצרים (במאי, תסריטאי) שיבראו דמות שיש בה את המשהו הלא מוגדר הזה, שיעורר בצופים רגש. הרגש הזה יכול לבוא בכל מיני צורות - הערצה, אהבה, שנאה, פחד - אבל מבחינתי, הרגש חייב להתעורר, וכמה שיותר חזק יותר טוב. כי בשביל הרגש הזה אנשים הולכים לקולנוע, לא?
אז קבלו את הרשימה של הדמויות הכי טובות שנעשו בקולנוע. כמובן שמתוך הסרטים שראיתי, כן?
קפטן ג'ק ספארו - שודדי הקאריביים
בהתחלה הקלדתי את השם שלו כ"ג'ק ספארו", אבל מהר מאוד נזפתי בעצמתי ותיקנתי ל"קפטן ג'ק ספארו". רק זה מוכיח את העוצמה של הדמות הזאת. ג'וני דפ הוא הזיקית הקולנועית האולטימטיבית ומלך בבריאת דמויות מורכבות ויוצאות דופן, וקפטן ג'ק הוא ללא ספק הסיבה המרכזית להצלחת סרטי "שודדי הקאריביים": הוא מוזר, סקסי, מלא מניירות שבין שיכור להומוסקסואל, פיראט שלא לוקח שומדבר ברצינות, השוטה שמחלץ את עצמו מכל צרה, מלא מסתורין ולא צפוי. הוא לא הבחור הטוב - הוא אגואיסט שאכפת לו רק מעצמו ומבקבוק הרום שלו והוא דואג רק לאינטרסים שלו, ועדיין - אתה מוצא את עצמך חולה לו על התחת.
אנני - הרומן שלי עם אנני
לדעתי אנני היא הבחורה המושלמת שאי אפשר שלא להתאהב בה. הדמות הזאת כבר שוחזרה בצורות כאלה ואחרות בהרבה קומדיות רומנטיות, אבל רק דיאן קיטון נותנת לה את הקסם הזה שהופך אותה לבאמת מושלמת. היא נגישה, יפהפיה אבל ברמה שאפשר להאמין שהיא קיימת, קלילה ומצחיקה, קצת חסרת ביטחון. היא כביכול פחות משכילה ואינטלקטואלית מאלבי (וודי אלן), אבל בתכלס שניהם יודעים שהיא יכולה לגדל אותו. וכמובן שיש את עניין הסטייל המגניב והמיוחד שלה. הרבה פעמים אני רואה קומדיות רומנטיות ויש לי את ההרגשה שההתאהבות של הגיבורים היא לגמרי שרירותית - אין שום הסבר או הבנה למה בעצם הם כל כך רוצים אחד את השני. ואנני היא בדיוק הסיבה לכך ש"הרומן שלי עם אנני" הוא הקומדיה הרומנטית הטובה בכל הזמנים לדעתי - אתה צופה ולא רק שאתה מבין בדיוק למה אלבי התאהב באנני, אלא אתה מתאהב בה בעצמך. וכמו בחורה שווה באמת, בסופו של דבר אנני יותר מדיי טובה בשביל אלבי, וגם בשבילך.
THE DUDE - ביג לבובסקי
מה אפשר להגיד על הדוד? הוא הסטלן האולטימטיבי, הגבר שאלפים ברחבי העולם רוצים להיות כמוהו. לעזאזל, יש בעולם תנועה שנקראת "דודאיזם" של אנשים שמאמינים באדיקות בדרך החיים שלו. הדוד הוא מה שכל אמא מפחדת שיצא מהבן שלה - רווק בן 40 ומשהו, שמנמן, מובטל, תמיד בסנדלים, מקדיש את רוב זמנו ל2 פעילויות עיקריות: באולינג ועישון מריחואנה. ועדיין, אי אפשר שלא להעריץ אותו על הגישה הקלילה והרגועה שלו לחיים ועל איך שהוא שם זין על איך שהחברה מצפה ממנו לחיות. הוא חי את הרגע, ולא רק בגלל שכל העישון הזה דפק לו לגמרי את הזכרון לטווח קצר. הוא לא שופט את עצמו או אחרים ו"מספיק טוב זה מספיק טוב בשבילו". ובעולם של היום, שמקדש תחרותיות, רדיפה אחרי כסף וקריירה מוצלחת, אני חושבת שאם כל אחד יהיה קצת יותר כמו הדוד כולם ירגישו הרבה יותר טוב.
שרה גולדפרב - האמא מרקוויאם לחלום
אחרי 3 דמויות מגניבות ומצחיקות - קבלו משהו שונה לחלוטין. אלן בורסטין משחקת (באופן שהמילה היחידה לתאר אותו הוא מושלם) את שרה גורלדפרב, הדמות הכי טראגית ומדכאת שראיתי אי פעם בסרט.
היא אימו של הארולד, מכור להרואין שהורס את חייו במו ידיו, אלמנה שחיה חיים בודדים ועצובים בדירה עלובה. גם היא, כמו בנה, בורחת מהמציאות המדכאת שבה היא חיה - ההרואין שלה הוא בהייה נצחית בשעשועון מוזר בטלוויזיה והיאחזות אומללה בזכרונות העבר. הטעם היחיד בחייה הוא ההזמנה שקיבלה להשתתף בשעשועון הטלוויזיה שהיא כל כך אוהבת, והיא כל כך נואשת להרזות ולהופיע בו לבושה בשמלה אדומה מצעירותה שהיא מתמכרת לכדורי הרזייה שהופכים אותה לפסיכוטית ברמה שבסוף הסרט היא מאושפזת במוסד לחולי נפש. אני לא מבינה איך בורסטין הפסידה את האוסקר על התפקיד הזה. היא עושה אותו בצורה שמטלטלת אותך, מדכאת אותך ודוחפת את כל מה שנורא בחיים האלה ישר לפרצוף שלך בלי שתוכל לברוח או להתעלם. אפילו עכשיו אני מצטמררת רק מלחשוב עליה.
פורסט גאמפ
אני ממש לא לבד בקטע הזה. טום הנקס קיבל אוסקר על התפקיד, והדמות נבחרה לדמות הקולנועית הטובה בכל הזמנים ברשימה שערך מגזין אמפייר. אז מה יש בו, במוגבל שכלית הנחמד הזה, שעושה אותו כזאת אגדה? דבר ראשון, חייו של פורסט הם יותר מסיפור חיים של אדם - הם הסיפור של אומה שלמה. אבל ההסבר שלי לכך שהוא כל כך אהוב הוא שכולם אוהבים ילדים, ופורסט גאמפ הוא מבוגר-ילד: הוא לא רואה את הדברים כמו אדם מבוגר, הוא לוקח כל מה שאומרים לו באופן מילולי ולא מבין אירוניה או סרקזם. צורת הראייה הנאיבית שלו את העולם משחררת אותו מדעות קדומות וגורמת לו להיות פתוח לכל אדם. הוא אולי נחשב טיפש, אבל הוא בורך במתנות אחרות: הוא כנה, אמיץ, חזק ומסור לחובות שלו ולאנשים בחייו. ולמרות שקורים לו לא מעט דברים רעים, הוא גם מזליסט לא קטן.
קולונל האנס לנדה - ממזרים חסרי כבוד
קצת מצחיק לכלול אותו ברשימת "הדמויות הכי טובות בקולנוע" בגלל, שהדמות הזאת היא הדבר הכי רחוק שיש מטוב - קולונל האנס לנדה הוא הרשע הכי מרושע ומפחיד שראיתי. כריסטופר וולצ, ששיחק אותו, בנה דמות מצמררת שלא נופלת לקלישאות של "האיש הרע", והוא גם קיבל על זה אוסקר. בסרט המעולה הזה של טרנטינו, קולונל האנס לנדה הוא מפקד SS שהכשרון שלו באיתור יהודים מוחבאים בצרפת קנה לו את הכינוי המחמיא "צייד היהודים", כינוי בו הוא מתגאה. מה שבאמת מתוחכם בדמות הזאת הוא שהוא רשע נחמד, שבמניפולציות שלו גורם אפילו לצופה לאהוב אותו איכשהו: הוא חכם ומקסים, וזה מה שעושה אותו כל כך מפחיד ואכזרי. בניגוד למה שהיינו אולי מצפים, לקולונל לנדה אין יותר מדיי אמונה ברייך השלישי או לאידואולוגיה הנאצית - הוא מונע לעבודתו השטנית מתוך מוטיבציה אישית בלבד, ובסוף הסרט, כשהוא מבין שהרוח משנה את כיוונה - הוא משנה את כיוונו גם כן ומשתף פעולה עם ארה"ב. הרוע שלו קר, מחושב, ריאליסטי והגיוני עד אובדן צלם אנוש. ובגלל זה הוא כל כך מפחיד אותי.
אז קבלו את הרשימה של הדמויות הכי טובות שנעשו בקולנוע. כמובן שמתוך הסרטים שראיתי, כן?
בהתחלה הקלדתי את השם שלו כ"ג'ק ספארו", אבל מהר מאוד נזפתי בעצמתי ותיקנתי ל"קפטן ג'ק ספארו". רק זה מוכיח את העוצמה של הדמות הזאת. ג'וני דפ הוא הזיקית הקולנועית האולטימטיבית ומלך בבריאת דמויות מורכבות ויוצאות דופן, וקפטן ג'ק הוא ללא ספק הסיבה המרכזית להצלחת סרטי "שודדי הקאריביים": הוא מוזר, סקסי, מלא מניירות שבין שיכור להומוסקסואל, פיראט שלא לוקח שומדבר ברצינות, השוטה שמחלץ את עצמו מכל צרה, מלא מסתורין ולא צפוי. הוא לא הבחור הטוב - הוא אגואיסט שאכפת לו רק מעצמו ומבקבוק הרום שלו והוא דואג רק לאינטרסים שלו, ועדיין - אתה מוצא את עצמך חולה לו על התחת.
לדעתי אנני היא הבחורה המושלמת שאי אפשר שלא להתאהב בה. הדמות הזאת כבר שוחזרה בצורות כאלה ואחרות בהרבה קומדיות רומנטיות, אבל רק דיאן קיטון נותנת לה את הקסם הזה שהופך אותה לבאמת מושלמת. היא נגישה, יפהפיה אבל ברמה שאפשר להאמין שהיא קיימת, קלילה ומצחיקה, קצת חסרת ביטחון. היא כביכול פחות משכילה ואינטלקטואלית מאלבי (וודי אלן), אבל בתכלס שניהם יודעים שהיא יכולה לגדל אותו. וכמובן שיש את עניין הסטייל המגניב והמיוחד שלה. הרבה פעמים אני רואה קומדיות רומנטיות ויש לי את ההרגשה שההתאהבות של הגיבורים היא לגמרי שרירותית - אין שום הסבר או הבנה למה בעצם הם כל כך רוצים אחד את השני. ואנני היא בדיוק הסיבה לכך ש"הרומן שלי עם אנני" הוא הקומדיה הרומנטית הטובה בכל הזמנים לדעתי - אתה צופה ולא רק שאתה מבין בדיוק למה אלבי התאהב באנני, אלא אתה מתאהב בה בעצמך. וכמו בחורה שווה באמת, בסופו של דבר אנני יותר מדיי טובה בשביל אלבי, וגם בשבילך.
מה אפשר להגיד על הדוד? הוא הסטלן האולטימטיבי, הגבר שאלפים ברחבי העולם רוצים להיות כמוהו. לעזאזל, יש בעולם תנועה שנקראת "דודאיזם" של אנשים שמאמינים באדיקות בדרך החיים שלו. הדוד הוא מה שכל אמא מפחדת שיצא מהבן שלה - רווק בן 40 ומשהו, שמנמן, מובטל, תמיד בסנדלים, מקדיש את רוב זמנו ל2 פעילויות עיקריות: באולינג ועישון מריחואנה. ועדיין, אי אפשר שלא להעריץ אותו על הגישה הקלילה והרגועה שלו לחיים ועל איך שהוא שם זין על איך שהחברה מצפה ממנו לחיות. הוא חי את הרגע, ולא רק בגלל שכל העישון הזה דפק לו לגמרי את הזכרון לטווח קצר. הוא לא שופט את עצמו או אחרים ו"מספיק טוב זה מספיק טוב בשבילו". ובעולם של היום, שמקדש תחרותיות, רדיפה אחרי כסף וקריירה מוצלחת, אני חושבת שאם כל אחד יהיה קצת יותר כמו הדוד כולם ירגישו הרבה יותר טוב.
אחרי 3 דמויות מגניבות ומצחיקות - קבלו משהו שונה לחלוטין. אלן בורסטין משחקת (באופן שהמילה היחידה לתאר אותו הוא מושלם) את שרה גורלדפרב, הדמות הכי טראגית ומדכאת שראיתי אי פעם בסרט.
היא אימו של הארולד, מכור להרואין שהורס את חייו במו ידיו, אלמנה שחיה חיים בודדים ועצובים בדירה עלובה. גם היא, כמו בנה, בורחת מהמציאות המדכאת שבה היא חיה - ההרואין שלה הוא בהייה נצחית בשעשועון מוזר בטלוויזיה והיאחזות אומללה בזכרונות העבר. הטעם היחיד בחייה הוא ההזמנה שקיבלה להשתתף בשעשועון הטלוויזיה שהיא כל כך אוהבת, והיא כל כך נואשת להרזות ולהופיע בו לבושה בשמלה אדומה מצעירותה שהיא מתמכרת לכדורי הרזייה שהופכים אותה לפסיכוטית ברמה שבסוף הסרט היא מאושפזת במוסד לחולי נפש. אני לא מבינה איך בורסטין הפסידה את האוסקר על התפקיד הזה. היא עושה אותו בצורה שמטלטלת אותך, מדכאת אותך ודוחפת את כל מה שנורא בחיים האלה ישר לפרצוף שלך בלי שתוכל לברוח או להתעלם. אפילו עכשיו אני מצטמררת רק מלחשוב עליה.
אני ממש לא לבד בקטע הזה. טום הנקס קיבל אוסקר על התפקיד, והדמות נבחרה לדמות הקולנועית הטובה בכל הזמנים ברשימה שערך מגזין אמפייר. אז מה יש בו, במוגבל שכלית הנחמד הזה, שעושה אותו כזאת אגדה? דבר ראשון, חייו של פורסט הם יותר מסיפור חיים של אדם - הם הסיפור של אומה שלמה. אבל ההסבר שלי לכך שהוא כל כך אהוב הוא שכולם אוהבים ילדים, ופורסט גאמפ הוא מבוגר-ילד: הוא לא רואה את הדברים כמו אדם מבוגר, הוא לוקח כל מה שאומרים לו באופן מילולי ולא מבין אירוניה או סרקזם. צורת הראייה הנאיבית שלו את העולם משחררת אותו מדעות קדומות וגורמת לו להיות פתוח לכל אדם. הוא אולי נחשב טיפש, אבל הוא בורך במתנות אחרות: הוא כנה, אמיץ, חזק ומסור לחובות שלו ולאנשים בחייו. ולמרות שקורים לו לא מעט דברים רעים, הוא גם מזליסט לא קטן.
קצת מצחיק לכלול אותו ברשימת "הדמויות הכי טובות בקולנוע" בגלל, שהדמות הזאת היא הדבר הכי רחוק שיש מטוב - קולונל האנס לנדה הוא הרשע הכי מרושע ומפחיד שראיתי. כריסטופר וולצ, ששיחק אותו, בנה דמות מצמררת שלא נופלת לקלישאות של "האיש הרע", והוא גם קיבל על זה אוסקר. בסרט המעולה הזה של טרנטינו, קולונל האנס לנדה הוא מפקד SS שהכשרון שלו באיתור יהודים מוחבאים בצרפת קנה לו את הכינוי המחמיא "צייד היהודים", כינוי בו הוא מתגאה. מה שבאמת מתוחכם בדמות הזאת הוא שהוא רשע נחמד, שבמניפולציות שלו גורם אפילו לצופה לאהוב אותו איכשהו: הוא חכם ומקסים, וזה מה שעושה אותו כל כך מפחיד ואכזרי. בניגוד למה שהיינו אולי מצפים, לקולונל לנדה אין יותר מדיי אמונה ברייך השלישי או לאידואולוגיה הנאצית - הוא מונע לעבודתו השטנית מתוך מוטיבציה אישית בלבד, ובסוף הסרט, כשהוא מבין שהרוח משנה את כיוונה - הוא משנה את כיוונו גם כן ומשתף פעולה עם ארה"ב. הרוע שלו קר, מחושב, ריאליסטי והגיוני עד אובדן צלם אנוש. ובגלל זה הוא כל כך מפחיד אותי.
