תמיד היה לי חלום להקים את העיירה המושלמת, קטנה, צבעונית, יפהפיה. עם בתים קטנים וחמודים ובתי קפה מתוקים. מקום קהילתי שכולם מכירים את כולם, ואף אחד לא משתמש ברכב כי אפשר לנסוע באופניים ממקום למקום. אתמול גיליתי שחברת דיסני הקדימו אותי, ועוד ב-1996 הקימו את העיירה Celebration לא רחוק מדיסנילנד באורלנדו. במבט ראשון סלבריישן היא בדיוק מה שדמיינתי לעצמי תמיד:
אבל במבט שני ושלישי, אמרתי לעצמי - "גילי", (כן כשאני אומרת לעצמי דברים אני קודם כל קוראת לעצמי), "זה פאקינג המופע של טרומן שם!". תסתכלו על המקום הזה, בתכלס - יותר מלאכותי מאשר שהוא יפה. אני אמנם מסונוורת מהבניינים דמויי בית הבובות, אבל עמוק בפנים אני מודה שאין שום סיכוי שהייתי מתגוררת בעיירה שנוסדה ע"י דיסני.
נזכרתי בביקור שלי באגם קומו באיטליה, שם יפה יותר ואותנטי הרבה יותר. הנה כמה תמונות שצילמתי שם:
ולסיום, סיפור קצר שכתבתי. מקווה שתאהבו.
הילדה התעוררה מוקדם מדיי. כנראה שגם השמש לא ישנה מי יודע מה הלילה, שם בקרקעית הים. היא טיפסה בעצלתיים אל השמיים, מתקדמת אט-אט בחוסר חשק מופגן.
הילדה התיישבה, מנערת את שיערה הארוך מדיי מכל גרגירי החול שמילאו אותו. כל הגוף גירד לה. נדמה שהחול מצא את דרכו לכל תא ותא בגופה הצנום, התמקם בין אצבעות כפות הרגליים, בפופיק, בתוך האוזניים. הניעורים לא עזרו.
היא הסתכלה מסביבה - לא הייתה עוד נפש חיה על החוף מלבדה. למען האמת, היא לא הרגישה כל כך חיה בעצמה באותו הבוקר. היא הייתה עוד גרגיר חול, אחת ממילארדים, נסחפת לאן שיקח אותה הזרם, לא מורגשת.
היא החליטה לנצל את הבדידות ולהישטף. ככל שהתקדמה אל קו המים כך הסירה עוד ועוד פריטי לבוש עד שנותרה עירומה לחלוטין. הקור של הבוקר גרם לה להסס אם להיכנס אל המים. "על החיים ועל המוות", היא אמרה לעצמה ורצה את ריצתה המגושמת אל תוך המים שהיו עוד יותר קפואים מכפי שציפתה.
הקור הדוקר, הבלתי נסבל, לכד אותה וחדר אליה לבפנים. לא רק לעצמות, אלא לבפנוכו האמיתי שלה. הקור הזה נכנס עמוק ללב, ולראש, ולבטן, ולכליות. כל אלו לא היו מוכנים לזה. הגוף הזה כבר מזמן לא נתקל בגירוי אמיתי, הגוף הזה כבר שכח איך מגיבים. מזה זמן רב שומדבר לא נגע בה באמת, במח העצם של הרגשות.
שעות העבירה כך, מתמכרת לתחושה הזאת שנשכחה ממנה כבר, לתחושה של התחושה.
היא הביטה חזרה אל החוף, שלא היה ריק עוד. אנשים מילאו אותו, אנשים כחול על פני הים. בחורות שזופות ויפות בבגדי ים קטנטנים, כלבים רצים אחרי כדורי מטקות אבודים, אמהות שמידי פעם מרימות את מבטן מדפי הספר כדי לוודא שהילד בסדר, שלא התרחק יותר מדיי.
היא חשבה לעצמה שלא תוכל לחזור עכשיו אל החוף, מול כל האנשים, כשהיא לא לובשת דבר. "רק שלא יראו אותי", היא חזרה ואמרה לעצמה תוך שהיא שוחה הרחק יותר ויותר מהחוף.
צעקות מוכר הארטיקים, צחוק הילדים, לחישות האוהבים זה באוזניה של זו, הכל הפך באוזנייה למערבולת של רעש שהלכה ושקטה אט אט.
השמש התרסקה על מיטתה שבקרקעית הים, המולת האנשים התפזרה. שוב חוף ריק ושקט. אלו שיגיעו לכאן מחר ישבו על החול החם, ישתזפו ויצחקו וינוחו וישמעו את המוזיקה שהם אוהבים באוזניות שלהם, ולעולם לא יבחינו שעכשיו על החוף יש גרגיר חול אחד יותר.
