קנאה

אני חושבת שאני בנאדם מאוד קנאי. לא קנאית דתית, לא קנאית לפרטיותי, לא קנאית לבן זוגי. פשוט קנאית במובן הכי גרוע של המילה - מקנאה באנשים אחרים (בעצם רק בבנות אחרות) שיש להן דברים שלי אין. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מקנאה נורא במישהי יפהפיה, במישהי שיש לה עבודה מגניבה, במישהי שיש לה הרבה כסף לקנות הרבה בגדים יפים, במישהי רזה מאוד שאוכלת הכל ולא משמינה, במישהי עם חבר שווה במיוחד, במישהי שגרה ממש ליד הים. לא חסרות סיבות שיגרמו לי לקנא.
קנאה זאת תכונה מגעילה ושלילית, אמנם בדרך כלל נחמד להרגיש שמקנאים בך אבל אף פעם לא נחמד לקנא במישהו אחר. בגלל זה עם הזמן פיתחתי לי שיטת התמודדות עם קנאה, והיא מוכיחה את עצמה פעם אחרי פעם. זה הולך ככה: אחרי שמתעוררת הקנאה, אני שואלת את עצמי האם הייתי מתחלפת איתה אם הייתי יכולה. לא מחליפה את האף שלי באף המושלם שלה, אלא מחליפה הכל כולל הכל. עוד לא קרה שעניתי על השאלה הזאת בחיוב. וזהו, נגמרה הקנאה, הכל עניין של פרספקטיבה. כנראה שלמרות הכל דווקא טוב לי להיות אני ולא הייתי רוצה להיות אף אחת אחרת. למה שאני ארצה? אני אוהבת את זה שאני מצחיקה את עצמי מאוד, אני אוהבת את המשפחה שיש לי, אני אוהבת את החברים הטובים בהם זכיתי, אני אוהבת גם את החסרונות הרבים. החיים שלי הם כמו פלוצים, אולי מסריחים אבל אני אוהבת אותם כי הם שלי.